אשתו של החוזה מלובלין עמדה על השביל והתפללה שיעבור איש רחמן עם כמה מטבעות בכיסו. זה היה יום שישי, שבת עמדה להיכנס, ולא היה לה כסף אפילו כדי לקנות נרות. אחרי רגעים אחדים עצרה לידה כרכרה מפוארת ובה גביר שהיה נראה איש מחוספס וגס. כששמע מה היא מבקשת, הושיט יד לכיס, זרק כמה פרוטות, ודהר לדרכו.
הרבנית הרימה את המטבעות מהחול, נישקה אותם, הביטה בכרכרה המתרחקת, ולחשה "הלוואי שכמו שזיכית אותי לאור של שבת, יאיר אור השבת גם בלבך".
באותו זמן עמד החוזה מלובלין בתפילה, וכשהחוזה מתפלל, הוא שרוי כולו בעולמות העליונים. פתאום ניגשו אליו המלאכים וטענה בפיהם – "מה אלה הברכות שפתאום מחלקת אשתך? איך אפשר להאיר לאיש כל כך שפל מאור של שבת, שהוא עדין וזך כל כך?"
חייך החוזה מלובלין ואמר: "נדמה לכם שבגלל שהוא איש כזה גס, אי אפשר להאיר לו מהאור העדין של שבת, אבל האמת הפוכה – רק בגלל שמעולם לא האירו לו מהאור העדין של שבת, לכן הוא כזה שפל".
לקראת כניסת השבת אנחנו מדליקים בכל שבוע נרות, שמזכירים לנו את האמת העמוקה – שאסור שהכישלונות של אנשים יגרמו לנו להרחיק מהם את האור, אלא להפך – אם הם יזכו לאור אמתי, גם הכישלונות ייעלמו.
