נפתלי בנט מגלה בימים האחרונים עד כמה קצרה הדרך ממעמד של שותף פוליטי לגיטימי לאויב המחנה. לאחר שנפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לשיחה שנמשכה כשעתיים, והעלה את האפשרות לבחון ממשלת אחדות, החלה מתקפה תקשורתית ופוליטית נגדו מצד גורמים בגוש השינוי. בהארץ פורסמה הכותרת ״בנט פגש את נתניהו כדי למשוך תשומת לב. הוא לא רגיל לשבת בשקט״, ובטור אחר נכתב כי ״ממשלת איזנקוט כבר יכלה לקום לולא החתרנות הבלתי נלאית של בנט וליברמן״.
התגובות מתוך מחנה השמאל לא איחרו להגיע: ב-ynet צוטטו גורמים בגוש שכינו את הפגישה ״פיגוע אסטרטגי״, ובישראל היום ציטטו בכיר שהשווה את בנט לעידית סילמן, שערקה מממשלת השינוי והובילה לנפילתה. בהארץ לקחו את ההשוואה צעד קדימה, עם קריקטורה שבה בנט כבר מחפש את סילמן בלשכת נתניהו. נראה שבמחנה "השינוי" לא צריך הרבה יותר מפגישה אחת כדי להפוך שותף פוליטי לחשוד בעריקה.
אפשר כמובן להתנגד לממשלת אחדות עם נתניהו, אבל נדמה שבגוש "השינוי" מתקשים להבחין בין התנגדות למהלך פוליטי לבין פסילת מי שמעז להציע אותו. בנט, שהיה עד לא מזמן שותף מרכזי במחנה, הפך בתוך ימים למי שמואשם בפירוקו. מסתבר שהשותפות בגוש הזה מגיעה עם תנאי אחד מרכזי: לא לסטות מהקו.

המסר שהעביר נתניהו לבנט מאחורי הדלתות הסגורות
התופעה הזאת אינה נעצרת בפוליטיקה, והיא מחלחלת גם לעולם התרבות. יהודית רביץ, שהייתה מזוהה עם מחאת קפלן, עוררה סערה לאחר שעשתה לייקים לפרסומים של בנימין נתניהו. מחנה השמאל מיהר לצאת נגדה, ובהארץ אף פורסמה הכותרת: ״תמיד כואב כשאדם תומך ברשעים. במקרה של יהודית רביץ, זה מוחץ הרבה יותר״. רביץ השיבה: ״אני במציאות, אני לא במפה הפוליטית״. אלא שזו בדיוק הנקודה: ברגע שאדם חורג מהעמדות שמצופה ממנו להחזיק בהן, כל מה שעשה קודם כבר לא מספיק. גם שנים של יצירה ואהדה ציבורית לא מגינות עליו מפני החרם הלא רשמי של המחנה שאימץ אותו כל עוד חשב כמוהו.
