בפגישה בבית הנשיא, כך דווח בתחילת החודש, השיב יו"ר רע"ם ח"כ מנסור עבאס למנכ"ל בית הנשיא אייל שויקי מדוע הוא מסרב לכנות את חמאס ארגון טרור. תשובתו הייתה "פיקוח נפש", עליו לשמור על עצמו ועל משפחתו. בראיון לאל-ערביה הוסיף נימוק נוסף: הוא רוצה להשאיר דלתות פתוחות ולדבר עם שני הצדדים. המשפטים האלה עברו בשקט יחסי, וחבל, כי הם היו צריכים להדליק נורה אדומה אצל כולנו.
אגיד את זה בגלוי: אני לא מאמינה לתירוץ. רע"ם היא הזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שצמחה מתוך האידאולוגיה של האחים המוסלמים. מי שמכיר את המסורת הזו מכיר גם את עקרון הת'קייה, ההיתר להסתיר עמדה אמיתית מפני מי שנתפס כיריב (וישראל היא היריב). אבל נניח לרגע שעבאס אומר אמת ובאמת חושש לחייו. התמונה לא משתפרת, היא רק מחמירה.
המשמעות היא שחבר כנסת ישראלי נכנע לטרור: ארגון רצחני שאפילו עדיין לא איים עליו, והוא סתם את פיו. ואם זה המצב, הדרך שלו ברורה. מי שבאמת חושש פונה לגורמי הביטחון, דורש אבטחה צמודה ומגנה את חמאס בקול רם. כך נוהג נבחר ציבור שמאוים: הוא מבקש הגנה מהמדינה, ולא מוותר על עמדתו כדי לרצות את מי שמאיים עליו. מי שבוחר בשתיקה כשהאבטחה זמינה לו מעיד על עצמו שלא רק הפחד סותם לו את הפה.
וגם אם נשים בצד את השאלה אם הפחד אמיתי, ונשאל רק מי בדיוק "הצד השני" שעבאס רוצה לשמור איתו על ערוץ פתוח, שני הנימוקים שלו מובילים לאותה תוצאה. נבחר ציבור בישראל אינו אדם פרטי. הוא נשבע אמונים (כנראה בעל כורחו) למדינה ולחוקיה, ובדומה לכל חבר כנסת הוא נהנה מאבטחה במימון המדינה.
מי שהמדינה מגינה עליו לא יכול להשתמש באיומי טרור כתירוץ שלא לעמוד לצידה. כשהוא אומר בגלוי שאיום של ארגון רצחני קובע מה מותר לו לומר, זו לא מצוקה אישית. זו הודאה שהטרור כבר הצליח: הוא מחליט מה יאמר חבר כנסת בישראל.
עבאס ממהר להבהיר שהוא "חד משמעית נגד טרור ואלימות נגד כל אדם". זה משפט נוח וכללי, ובגלל זה בדיוק הוא לא מספיק. גינוי כללי של "אלימות" לא עולה כלום ולא מסכן אף אחד. הוא מגנה את המעשה ומשאיר את מי שביצע אותו מחוץ לתמונה. מי שמגנה טרור אבל לא מסוגל להגיד את שם הארגון שביצע את הטבח הגדול בתולדות המדינה, השאיר לעצמו דלת אחורית.
עכשיו נהפוך את התמונה. דמיינו חבר כנסת מהימין שמסרב לגנות ארגון טרור יהודי (תיאורטי, כי כזה לא קיים), ומסביר שהוא חושש לחייו. כולנו יודעים מה היה קורה. השמאל היה אומר, ובצדק, שזו הפקרות מוסרית ולגיטימציה בשתיקה, ושאין לו מקום בכנסת. אף אחד לא היה מקבל "אני מפחד" כתשובה. אז אם התירוץ הזה לא מתקבל מחבר כנסת יהודי, למה הוא מתקבל מעבאס?
ומכאן לשאלה שאני מבקשת דווקא מאנשי השמאל לשאול את עצמם. מי שמקבל את התירוץ של עבאס בשם רגישות ופרגמטיזם אומר בעצם שמחבר כנסת ערבי מצפים לפחות. זו לא סובלנות. זו התנשאות וגזענות של ציפיות נמוכות. זה לקבוע שהרף המוסרי מחייב יהודים, וערבים מקבלים הנחה (כן, גם כאן). מי שנאבק שנים על שוויון אזרחי לא יכול לדרוש שוויון רק כשזה נוח לו.
ויש עוד נקודה. אם יו"ר מפלגה, עם חסינות, במה ציבורית ואבטחה, מפחד לומר "חמאס ארגון טרור", מה עובר על האזרח הערבי מן השורה? על המורה בכפר, על הסטודנטית בחיפה, על כל מי שרוצה לומר את המשפט הזה בקול? (גם אם הם מעטים). הפחד של עבאס לא פוטר אותו. הוא מוכיח שחמאס ותומכיו מטילים אימה על החברה הערבית בישראל, ועם איום כזה עונים באכיפה ובהגנה, לא בשתיקה. מנהיג ששותק משאיר לבד דווקא את האנשים שסומכים עליו.
התופעה הזו לא ישראלית בלבד. בברלין נחשפו בטעות הערות העריכה של אליף אראלפ, מנהיגת "די לינקה" בעיר, על תמליל של ראיון עיתונאי. לפי הדיווחים היא ביקשה למחוק שמות וגינויים של קיצונים ותומכי חמאס מהסביבה שלה, וכתבה שהיא ובעלה חוששים לחייהם ושהם לא מוכנים "לסכן את המשפחה בשביל עיתון". זה מה שקורה כשמנהיגים מתרגלים לשתוק: פחד שמתחיל כחריג הופך לשיטה.
יגידו שהמציאות מורכבת, שעבאס עשה צעדים שאף אחד לפניו לא העז לעשות ושצריך לשמור עליו כשותף. אבל פרט אחד מערער את התירוץ כולו. לפי פרסום ב-ynet מ-10 בנובמבר, שעבאס לא הכחיש, בשיחות עם גוש השמאל הוא הביע הסכמה עקרונית להכיר בחמאס כארגון טרור, בתנאי שיקבל שותפות אמיתית בממשלה הבאה. אם זה נכון, "פיקוח נפש" הוא לא קו אדום אלא תג מחיר. הסכנה לחייו נעלמת פתאום, תמורת מקום ליד שולחן הממשלה.
ולגוש השמאל כדאי לומר בבירור: הכרה שקונים אותה בתיקים היא לא הכרה, היא עסקה. מי שההכרה שלו בחמאס כארגון טרור היא קלף מיקוח, אי אפשר לסמוך עליו בהכרעות על ביטחון המדינה. שותפות נבנית על בהירות, לא על עמימות שמוצעת למכירה. מנהיגות נבחנת בדיוק ברגעים שבהם קשה ומפחיד. דמוקרטיה שמקבלת "אני מפחד" כתירוץ מנבחר ציבור נותנת לארגוני הטרור זכות וטו על השיח שלה. זה מחיר שאסור לשלם, לא בשביל עבאס, לא בשביל אראלפ ולא בשביל אף נבחר ציבור אחר.
