כבר מגיל צעיר מחנכים אותנו שאסור לשקר. ביהדות, אמירת אמת היא מן הערכים הנעלים ביותר. לא מדובר בקישוט מוסרי או המלצה שאפשר לקבל או לדחות לפי הנסיבות. התורה מצווה: "מדבר שקר תרחק". לא רק אל תשקר, התרחק מן המקום שבו האמת נעשית גמישה, שבו המילים נאמרות בלי כוונה לעמוד מאחוריהן, שבו אפשר להבטיח דבר אחד ולעשות את היפוכו.
בין שמדובר בשקר לבן ובין בשקר שחור, העיקרון אחד: בלי אמת אין אמון, ובלי אמון אין חברה. ואולי אין מקום שבו האמון הזה חשוב יותר מאשר ביחסים שבין הציבור לנבחריו. הבוחר מוסר לנבחרו את הכלי הדמוקרטי החזק ביותר הנמצא ברשותו, את קולו בקלפי, את הזכות לפעול בשמו, ומצפה שלמילים שנאמרו לפני הבחירות יהיה משקל גם אחריהן.
אז איך קורה שנבחרי הציבור שלנו, האנשים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם שייצגו אותנו, מפרים הבטחות פעם אחר פעם?
אלא שבפוליטיקה מותר לשנות עמדה. המציאות יכולה להשתנות, הנסיבות יכולות להתהפך, ומנהיג עשוי לגלות שהדרך שהבטיח אינה אפשרית. אבל יש הבדל בין שינוי עמדה שנעשה בגלוי, מתוך הסבר ואחריות, לבין הבטחה שנזרקת הצדה ברגע שהיא נעשית לא נוחה, והגבול בין שינוי כיוון למשבר אמון הוא דק מאוד, ולפעמים מרביתם מנבחרי הציבור שלנו אינם זוכרים עד כמה.
ואז מתחיל תהליך מוכר. ההבטחה שהופרה נעטפת בצמר גפן ובן רגע נעשית מעין "אילוץ פוליטי", היפוך העמדה נצבע כ"אחריות לאומית". אבל לבוחר, לפני הבחירות, לא הוצגו כל האותיות הקטנות וסעיפי ההסתייגות. הוצגה הבטחה אחת פשוטה וברורה, לפעמים כזו שנאמרת בשלוש מילים ונחקקת בזיכרון ואז, לא פעם, קורה בדיוק ההפך.
ב-1992 הבטיח יצחק רבין לקדם אוטונומיה לפלשתינים בתוך שישה עד תשעה חודשים. את ההסדר, אמר, יקדם מול הפלשתינים מהשטחים ולא מול אש"ף. רבין הבהיר שישראל אינה מוכנה להכיר בארגון שנלחם בה כשותף מדיני וכמייצג הפלשתינים. באותה עת אף אסר החוק על ישראלים להיפגש עם חברי אש"ף.
אלא שבמקביל, הרחק מעיני הציבור, ישראל ניהלה מגעים עם אש"ף באוסלו, בספטמבר 1993 היא הכירה בו רשמית כנציג העם הפלשתיני וחתמה עמו על הסכם. ורבין עבר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, מקו שלפיו עם אש"ף לא מדברים, לקו שבו אש"ף הוא הכתובת; מארגון שמחוץ לשולחן, לארגון שיושב במרכזו. רבין לא שינה רק את תנאי ההסדר. הוא שינה את זהות השותף ואת משמעותה של ההבטחה שנתן.
עשור לאחר מכן, ערב בחירות 2003, הצהיר אריאל שרון: "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב", ושלל נסיגה מעזה. הדברים לא נאמרו בחדר סגור ולא הובלעו בין סעיפים. הם נאמרו בפומבי, בביטחון, ונועדו להבהיר לציבור מה שרון מתכוון לעשות. אחרי הבחירות הוא אימץ את תוכנית הגירוש, וב-2005 פונו יישובי רצועת עזה וצפון השומרון. ביום תחילת הפינוי אמר שרון: "גם אני האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום".
אבל רבים ממצביעיו לא רק האמינו וקיוו. הם סמכו עליו. תושבי גוש קטיף ומשפחות רבות שמעו את ההבטחה, בנו עליה, והאמינו שהאיש שעומד בראש המדינה לא יוביל אותם אל מחוץ לביתם. כשהאיש שבו בטחו היה האיש שהוביל את הפינוי, הם איבדו לא רק את הבית ואת המקום שבו חיו, באותו רגע נשבר גם משהו באמון שהעניקו למנהיג שנתן להם את מילתו.
מדיניות הפרת ההבטחות לא נשארה נחלת העבר. ב-2021 חתם נפתלי בנט מול המצלמות על התחייבות שלא לאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם לא ברוטציה. הוא התחייב גם שלא להקים ממשלה על בסיס תמיכת מנסור עבאס, אבל בימינו זה כבר נשמע כמעט כמו עניין שולי. אלה לא היו אמירות עמומות, שאפשר לפרש לכאן או לכאן. אלה היו הבטחות שנועדו לשכנע את הציבור שהוא יודע בדיוק מה לא יעשה.
אחרי מצמוץ קל, הוקמה ממשלה בראשות בנט ולפיד, ורע"ם הצטרפה לקואליציה. כעבור כמה שנים גם בנט הבין שאכזב רבים ממצביעיו.
והנה, גם יו"ר הכנסת החדש, חה"כ מתן כהנא, נכנס לתפקיד כשהוא מותיר מאחוריו כמה הבטחות ישנות. ב-2024 אמר בריאיון לערוץ 7: "אין מקום בכנסת ישראל למפלגה שנמצאת בקשר עם עמותה שתומכת בטרור", ורק אתמול נבחר לתפקיד בתמיכת המפלגות הערביות.

הציוץ שפרסם מתן כהנא לפני 6 שנים וכעת חוזר אליו כמו בומרנג
הבוחר אינו יכול לאכוף הבטחת בחירות בבית המשפט, אבל הוא זכאי לדעת אם ההבטחה שעליה הצביע הייתה התחייבות, או רק עמדת פתיחה למשא ומתן. מאז אתמול, יו"ר הכנסת יושב בכיסאו בזכות קולות המפלגות הערביות. זו קואליציה ישראלית-פלשתינית שנבנתה תוך ויתור על הציונות ועל הקווים שהם עצמם הציבו. הפעם לא הופרה הבטחה על תפקיד או על רוטציה. הופרה הבטחה שנגעה לזהותה של מדינת ישראל.

ח"כ מתן כהנא נבחר לתפקיד יושב ראש הכנסת ה-26
ישנה בדיחה ישראלית ישנה המיוחסת לאפרים קישון. ברגע האמת, זה הזמן להתחיל לשקר. נדמה שזו כבר אינה רק בדיחה. כך נראית הפוליטיקה בישראל.

