כשיעקב חזר עם משפחתו מבית לבן, דודו, הוא חצה את הירדן. אחרי שנשותיו וילדיו עברו, הוא נשאר זמן קצר לבדו. אז התנפל עליו אדם שנאבק איתו עד עלות השחר. האויב המסתורי לא הצליח לנצח את יעקב, ולכן פגע בגיד שבירכו. ובכל זאת, הוא עדיין נאלץ להתחנן בפני יעקב שיניח לו ללכת. יעקב הסכים רק אחרי שדרש ממנו ברכה.
האיש הזה היה לא אחר מאשר מלאך אלוקים. חז"ל מספרים שהוא נציגו הרוחני של עשו הרשע, ולכן נלחם ביעקב. בזכות המאבק הזה הפך שמו של יעקב לישראל, שכן הוא שרה, כלומר נלחם, עם מלאך האל.
יעקב סיים את המאבק מבורך וצולע. לזכר אותה פגיעה בגיד שבירכו, אנחנו נמנעים מאכילת הגיד הזה, שמכונה גיד הנשה, בבשר החיות והבהמות. אבל האם זו באמת הסיבה? הרמב"ם מדגיש שלא. אנחנו לא נמנעים מגיד הנשה בגלל הסיפור ההיסטורי עצמו, אלא מפני שכך ציווה אותנו ה' בתורה.
כך גם בברית המילה: אברהם אבינו אמנם הצטווה להכניס בברית את עצמו ואת זרעו, אבל גם את המצווה הזאת אנחנו מקיימים מפני שכך הצטווינו אחר כך בתורה. כלומר, גם כשמאחורי מצווה עומד סיפור מן העבר, העיקר הוא דבר ה' שציווה אותנו לקיים אותה.
