אירוע מדהים אתמול בוועדת החוץ והביטחון. לא מדהים בגלל מה שהוחלט שם, אלא בגלל מה שהושמע שם – ובגלל מי ששתק. ליברמן יושב בראש הוועדה, ואומר בקולו שחוק הגיוס שהוא יביא יהיה מקובל על הרב לנדו. מתמסר לרב. מבקש את אישורו. מדבר על חוק גיוס שלא יעבור בלי הסכמה חרדית.
ויושבים שם בחדר כל אלה שהשתוללו וצעקו באותו החדר ממש כשהוועדה עמדה בראשותו של בועז ביסמוט. אותו אלעזר שטרן. אותו יונתן שלו, שהיה אז "נציג" המשרתים והיום חבר כנסת. הם שומעים את ליברמן מתמסר לרב ופשוט יושבים ושותקים.

"אפשר לסגור את המדינה וללכת": האזהרה מפני תוכניתו של ליברמן
שותקים. לא צועקים. לא מתפרצים. לא מדברים על "השתמטות" ועל "כניעה לחרדים" ועל "מדינה שנמכרת". שותקים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם משפט כזה היה יוצא מפיו של ביסמוט רק לפני כמה חודשים.
אם ביסמוט היה אומר שחוק הגיוס יהיה מקובל על הרב לנדו, החדר היה מתפוצץ. שטרן היה צורח על "סחר במדינה". שלו היה מדבר על "בגידה במשרתים". הכותרות היו זועקות על "כניעה". היו עושים מזה קמפיין שלם על איך הליכוד מוכר את צה"ל לחרדים. אבל כשזה ליברמן – מותר.

שעות לאחר הצהרת ליברמן: זמיר קורא להרחבת הגיוס
כשזה ליברמן, פתאום מותר לדבר עם הרב לנדו. פתאום מותר לבנות חוק גיוס בהסכמה חרדית. פתאום מותר להבין שיש כאן ציבור שלם שאי אפשר לדרוס אותו. פתאום כל הסיסמאות על "שוויון בנטל" ו"גיוס לכולם" נעלמות, ומתחלפות בלחשושים של "מקובל על הרב".
זו לא פרגמטיות. זו צביעות. צביעות טהורה. כי האמת היא פשוטה: מעולם לא היה להם עיקרון. היה להם אויב פוליטי. כשביסמוט דיבר עם החרדים, זה היה "כניעה". כשזה ליברמן, זה "ממלכתיות". כשהליכוד ניסה להגיע להסכמה, זה היה "שוחד". כשליברמן עושה בדיוק את אותו הדבר, זה "אחריות".

ביסמוט בעקיצה לליברמן: "פתאום אין יותר השתמטות? צביעות"
והצביעות הזאת היא לא רק של ליברמן. היא של כל הגוש. של כל אלה שישבו אתמול בשקט ובלעו את הלשון. של כל אלה שהפכו את ועדת החוץ והביטחון לזירת קרקס כשביסמוט היה בראש, ועכשיו יושבים שם כמו תלמידים ממושמעים כשליברמן אומר בדיוק את מה שהם צעקו נגדו.
אז בואו נגיד את זה ברור: חוק גיוס מקובל על הרב לנדו הוא דבר לגיטימי. הידברות עם החרדים היא דבר נכון. אבל אם זה נכון היום, זה היה נכון גם לפני כמה חודשים. ואם זה היה פסול אז, זה פסול גם עכשיו.
אי אפשר להחזיק בשני ספרי חוקים. אחד לליכוד ואחד לליברמן. אחד לביסמוט ואחד לגוש השמאל. אתמול בוועדה נחשפה האמת: המאבק מעולם לא היה על גיוס. המאבק היה על כיסא.
