הסדרה החדשה "ברקוני – המדריך לאנושות", שעלתה בראשון בכאן 11, מביאה למסך את ברקוני, חייזר שמגיע לכדור הארץ כדי לחקור את בני האדם, את ההתנהגויות שלהם ואת החברה שבה הם חיים. בכל פרק הוא מתנסה בנושא אחר, מכסף וזוגיות ועד אמנות וצבא, בניסיון להבין את היצור המוזר שנקרא אנושות.
View this post on Instagram
אלא שכבר בפרק הראשון התחושה היא שמדובר ביצירה ללא גבולות. נראה שיוצרי הסדרה קיבלו יד חופשית כל כך, עד שמרוב חופש הלכנו לאיבוד. הסדרה עוברת מסצנה אחת לאחרת בלי שנדמה שיש ביניהן חיבור של ממש: רגע אחד ברקוני מצטלם לקמפיין, ברגע הבא מאיה ורטהיימר מגיעה ללמד אותו איך להפוך למשפיען רשת, ובהמשך הוא כבר יושב בכיסא השופט מול נציגים מקבוצות שונות בחברה הישראלית, ומפנה אליהם שאלות על כסף. נדמה שהסדרה מנסה לגעת בהכול, אבל לא באמת מתעכבת על שום דבר.
הרבה רעיונות, מעט חיבורים
הפיזור מורגש כבר בתחילת הפרק. באחת הסצנות ברקוני נקלע לוויכוח עם צוות ההפקה, שדורש לקבל שכר על עבודתו. הפתרון שמציע החייזר הוא עסקת ברטר, שאותה הוא מגדיר כמצב שבו צד אחד עובד בחינם, ללא תמורה, ושותק. מדובר בסצנה קומית שמצליחה לגעת בשאלה מעניינת על ערך העבודה ועל היחס שבין כסף למאמץ, אך הרעיון נותר בגדר פאנץ' ולא מתפתח לכדי דיון של ממש.
בהמשך עובר ברקוני לעולם המשפיענים, ומאיה ורטהיימר מגיעה ללמד אותו כיצד להפוך את העוקבים שלו למקור הכנסה. ברקוני לומד את חוקי המשחק, מתחיל לפרסם מוצרים בסטוריז ומגלה שאפשר למכור כמעט כל דבר. כאן כבר נמצא חומר מצוין לסאטירה על תרבות המשפיענים, על הפיכת תשומת הלב הציבורית למטבע ועל החלום להתעשר באמצעות סרטון ויראלי. אלא שגם כאן הסדרה מסתפקת בהצגת האבסורד, ולא מתעכבת על הפער שבין הפנטזיה להתעשרות מהירה לבין המציאות של תעשייה תחרותית ותובענית.
ואז מגיעים המפגשים עם נציגים מקבוצות שונות בחברה הישראלית, שמתבקשים לענות על שאלות הנוגעות לכסף. חרדי שמציג תפיסה של הסתפקות במה שיש, מורה ערבייה, הייטקיסט, משפיען רשת ונציגים נוספים הופכים לחלק מפסיפס אנושי שנועד להציג את היחס של בני האדם לכסף. גם כאן יש פוטנציאל מעניין: לבחון כיצד רקע, אורח חיים ומעמד חברתי משפיעים על תפיסת העושר וההצלחה. אבל במקום להעמיק בהבדלים ולתת מקום למורכבות של המשתתפים, המפגשים חולפים במהירות ומשאירים בעיקר אוסף של תשובות ודמויות.
כל אחד מהקטעים האלה יכול היה להחזיק דיון מעניין בפני עצמו. יחד הם אפילו היו יכולים לייצר אמירה רחבה על היחס של החברה המודרנית לכסף, לעבודה ולהצלחה. אלא שהחיבור ביניהם נותר רופף, והצופה נדרש לאסוף בעצמו את הרעיונות ולחבר ביניהם. במקום להוביל אותו למסקנה כלשהי, הסדרה ממשיכה לנושא הבא.
התחושה הזאת לא נעצרת ב״ברקוני״, גם בתוכניות אחרות של התאגיד אפשר לזהות את הניסיון למשוך את הצופים באמצעות רעיון מיוחד או דמויות מוכרות. ב״אתה חייב לקרוא את זה״, למשל, תוכנית שמתיימרת לעודד קריאה, נדמה שהדגש הוא דווקא על המפורסמים שממליצים על הספרים כגימיק. גם ״זהו זה״, חזרה למסך עם המותג המוכר והנוסטלגיה של ישראל הישנה כגימיק כשהתוכנית כבר שנים לא מצליחה להצחיק אף אחד. במקום להשקיע בכתיבה טובה, בהומור ובתוכן שיש לו מה לומר, התאגיד ממשיך להישען על פרצופים מוכרים, שמות גדולים וגעגוע לעבר. אלא שגימיק יכול למשוך תשומת לב, אבל הוא לא יכול להחזיק תוכנית שלמה.
