בימים שבהם מדינת ישראל נלחמת על קיומה ועל עתידה, שוב צצה ועולה מהאוב אותה מילה מוכרת ומפתה: "אחדות". על פניו, מדובר בסיסמה מפויסת, כמעט מתבקשת בימי מלחמה, אך כשקולפים את העטיפה היפה ומסתכלים על המציאות הפוליטית והביטחונית, מגלים שמאחורי הקריאה לצרף את גדי איזנקוט ומפלגתו לממשלה מסתתרת מלכודת דבש מסוכנת. ממשלת אחדות עם איזנקוט היא לא אופציה טובה לישראל, היא מתכון בטוח לשיתוק אסטרטגי, להחזרת הקונספציה שנכשלה, ולהענקת כוח לגורמים הקיצוניים ביותר במערכת הפוליטית.
כדי להבין מדוע מדובר בטעות, צריך קודם כל להביט על האיש ועל התפיסה שהוא מייצג; גדי איזנקוט, כרמטכ"ל לשעבר וכפוליטיקאי בהווה, הוא בשר מבשרה של אותה "קונספציה" מפורסמת; תפיסת עולם ביטחונית שגרסה שחמאס מורתע, ששקט ייענה בשקט, ושיציבות כלכלית בעזה תמנע הסלמה. תפיסה רומנטית אך הרת אסון שגורסת שאם העזתי יחיה חיי רווחה וישקיע מחשבה במנורה שתעצב לו את הסלון הוא יחדל מהמחשבה להשמיד אותנו.
החלה פגישת המשא ומתן, המשתתפים: הליכוד, ישר וביחד
זוהי בדיוק אותה גישה שהובילה את ישראל לעיוורון מוחלט וקרסה ברעש גדול באוקטובר 2023. איזנקוט, יחד עם שותפיו להנהגה הביטחונית והפוליטית של המרכז-שמאל, לא הוכיח שום חשבון נפש אמיתי או שינוי דיסקט; להכניס אותו כעת למרכז קבלת ההחלטות פירושו לתת למי שדגל בהכלת הטרור ובקניית "שקט זמני" במקום בהכרעתו, לנהל את המערכה המכרעת ביותר של המדינה.
ההוכחה המובהקת ביותר לכך שאיזנקוט מעולם לא התפכח מהשקפותיו הישנות היא הדרישה המקוממת והמסוכנת שלו להחזיר כ-150,000 פועלים פלשתינים לעבודה בתוך תחומי מדינת ישראל. גם לאחר שראינו במו עינינו כיצד מידע מודיעיני מדויק וסיוע לטבח הגיעו מתוך אותם פועלים שביקרו כאן יום-יום, איזנקוט ממשיך לדבוק ברעיון העוועים של "כלכלה תמורת ביטחון". במקום לנתק את החבל לחלוטין ולדאוג לביטחון אזרחי ישראל, הוא חותר להזרים מחדש מאות אלפי פלסטינים ללב הערים והיישובים שלנו. מדובר בהפקרות ביטחונית במסווה של "אחריות", והחזרת אותה תפיסה הרסנית ומופקרת שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר.
"ההפתעה" שמכין איזנקוט לנתניהו בפגישה היום
מעבר לקונספציה הביטחונית, הבעיה העמוקה אף יותר טמונה ברשת הקשרים ובשותפויות הפוליטיות של איזנקוט. הוא אינו פועל בחלל ריק. כדי להקים או לתחזק ממשלה שבה הוא ושותפיו הם ציר מרכזי, נדרשת הישענות, ישירה או עקיפה, על גוש פוליטי שחלקיו מעוררים דאגה עמוקה בכל מי שהזהות היהודית והלאומית של המדינה יקרים לליבו. אנחנו מדברים על שותפים מהשמאל הרדיקלי, שרואים בצה"ל ובמתיישבים את המקור לבעיה ולא את הפתרון, ועל מפלגות ערביות שתומכות בטרור ורואות בחמאס לא פחות מאשר "ארגון צדקה".
אי אפשר לנהל מלחמה נחרצת להשמדת האויב כאשר סביב שולחן הממשלה, או בבסיס הקואליציוני שלה, יושבים מי שמזדהים עם הנרטיב של האויב. איזנקוט ושותפיו הפוליטיים מציגים חזית "ממלכתית", אך בפועל הם כבולים לאותה מערכת בריתות שמחייבת פשרות וקריצות לעבר גורמים אנטי-ציוניים ותומכי טרור.
ח"כ גוטליב: "איזנקוט משלם פרוטקשן לטיבי ולעבאס"
ממשלה כזו לא תוכל לקבל החלטות קשות על הכרעה ברפיח, על שליטה ביטחונית ארוכת טווח בעזה, או על טיפול שורש באיומים מבית. כל מהלך נחרץ ייתקע בווטו של השותפים משמאל, והתוצאה תהיה דשדוש, היסוס ופגיעה אנושה בהרתעה הישראלית ובביטחונה.
ישראל של אחרי המהפך התודעתי של המלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור לאחור. הציבור בישראל, ובעיקר זה המחזיק בתפיסה ימנית-לאומית ערה ומפוכחת, מבין היטב שמניעת האסון הבא דורשת הנהגה אידיאולוגית ברורה שאינה מתנצלת ולא מבקשת לשאת חן בעיני האליטות הישנות.
הלחץ על איזנקוט גובר: המחאה למען ממשלת אחדות צוברת תאוצה
ממשלת אחדות עם איזנקוט תהיה ניצחון של התקינות הפוליטית על פני האינטרס הביטחוני הלאומי. היא תמסמס את הישגי המלחמה לטובת מראית עין של "ביחד", בזמן שמאחורי הקלעים הקונספציה הישנה והמסוכנת תחזור לשלוט ביתר שאת. מול האיומים הקיומיים שלפנינו, ישראל זקוקה לממשלת ימין חזקה, נחושה והומוגנית ולא לאחדות פיקטיבית שמחלישה את המדינה מבפנים ומסכנת את ביטחון אזרחיה.
