חמש שנים לפני טבח 7 באוקטובר, עמד חבר הכנסת לשעבר ד״ר מיכאל בן ארי סמוך לגבול רצועת עזה והזהיר מפני תרחיש אימים: מחבלים שיחדרו דרך הגדר, יגיעו ליישובי העוטף, ירצחו תושבים ויציתו בתים. כיום, באופן אבסורדי, חלק מאותן התבטאויות נכללות בכתב האישום שהוגש נגדו בגין הסתה לגזענות.
הסדרה הדוקומנטרית החדשה, ״הנרדף: מיכאל בן ארי – אני מאשים״, מלווה את בן ארי במה שהוא מגדיר כמאבק חייו. לאורך שלושה פרקים הוא מציג את גרסתו ל-57 סעיפי האישום, לתיק החקירה הכולל אלפי עמודים ולהחלטתו לייצג את עצמו מול המערכת המשפטית, שלטענתו רודפת אותו פוליטית.
הסדרה מובאת ללא קריינות, כאשר בן ארי עצמו מוביל את הצופה בין התחנות המרכזיות בפרשה: פסילתו השנויה במחלוקת מהתמודדות לכנסת על ידי בג"ץ, פתיחת החקירה נגדו והחלטתו להתייצב לבדו מול השופטים. במהלך הפרקים הוא נפגש עם אישים כמו עו"ד ציון אמיר ויו"ר מפלגת זהות לשעבר משה פייגלין.
הפרק הראשון נפתח באתר המכוניות השרופות ממסיבת הנובה, עדות מצמררת לאזהרותיו של בן ארי. ״ב-2018 אמרתי שעזה היא מטען צד שיתפוצץ עלינו. אמרתי שהם ייכנסו ליישובים, ירצחו ויאנסו. הפרקליטות לקחה את החומרים האלה והגישה נגדי כתב אישום״, הוא אומר בסדרה.
הסדרה מעלה טענות קשות על אכיפה בררנית. ד״ר שאול שארף, המשתתף בפרק, טוען כי מדובר ב״פליליזציה של הפוליטיקה״ ובניסיון להוציא את האידיאולוגיה של בן ארי אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי. ״אומרים לו: אתה מחוץ למשחק, אתה מחוץ לשיח״, הוא קובע.
גם עורך הדין ציון אמיר, שייצג את בן ארי בתחילת ההליך, מחזק את הדברים. ״אפשר להגיד עליך כל מיני דברים, אבל לא גזען״, אומר אמיר לבן ארי. ״הדברים האלה הם ביטוי של תפיסה היסטורית ושל תפיסה פוליטית שלא רק מותר לאנשים להשמיע אותה – אלא חובתם להביא ולהעמיד אותה״.
במרכז הסדרה ניצבת שאלה נוקבת: כאשר אזהרותיו של אדם מתגשמות באופן טרגי, והן עצמן משמשות כבסיס להליך פלילי נגדו – האם מדובר באכיפת חוק לגיטימית או ברדיפה פוליטית? עבור בן ארי, התשובה ברורה: אזהרותיו הפכו לכתב אישום, וכעת הוא מאשים בחזרה.
