השבוע אירחתי בארוחת ערב חבר יקר. בחור שסובל מפוסט-טראומה קשה כתוצאה מפציעה בשירות הצבאי, אדם שחייו התפרקו לרסיסים. תוך כדי שיחה, הוא הביט בי בעיניים כואבות ואמר לי משפט שמהדהד בי מאז ולא נותן לי מנוחה: "הציבור לא יודע להתייחס אלינו. אין לכם סבלנות, אתם לא מבינים בכלל כמה החיים נהרסים, והמדינה אובדת עצות מול כמות המשרתים שזקוקים לעזרה".
הלב שלי נחמץ. מצד אחד, כאב לי עד עמקי נשמתי לשמוע את תחושת הבדידות והתסכול שלו. מצד שני, מצאתי את עצמי אומרת מיד שהוא טועה. הרי אנחנו עם מדהים! עם שרץ לעזור, שיודע לתמוך, לעטוף, להתנדב ולהרים את המדינה על הרגליים ברגע של משבר. איך ייתכן שהוא מרגיש ככה? אבל ככל שהמשכתי לחשוב על זה, הבנתי שאולי, כמה שזה קשה להודות, הוא צודק.
אנחנו עם נפלא שמתגייס באופן פנומנלי ברגע האמת. קל לנו לתמוך בשכול, קל לנו לחבק אלמנות ויתומים, ויש לנו המון חמלה לפצועים בגוף – לאנשים שאנחנו רואים את הצלקות הפיזיות שלהם מול העיניים. אבל כשהפציעה שקופה, כשזה מגיע לנפש – שם אנחנו מתחילים לקרטע. שם נגמרת לנו הסבלנות. אנחנו מצפים מהם שיתאוששו מהר, ש"יחזרו לעצמם", ושיראו לנו שהכול בסדר. והם לא בסדר.
נזכרתי בסיפור אחר שקורה ממש קרוב אליי, בשכונה שלי. גרה כאן אישה צעירה שנאנסה באכזריות על ידי קבוצת נערים. מאז, החיים שלה הם מאבק הישרדות סיזיפי. אחרי שנים של התמודדות עם בולמיה קשה, הגוף שלה כבר אינו מסוגל לעכל אוכל מוצק, ומפעם לפעם היא נאלצת להתאשפז במחלקה סגורה. היא בודדה בצורה בלתי תואמת את המציאות. לולא שכנה מתוקה וטובת לב שהבחינה בכך והעירה את תשומת ליבנו לסבל הנורא שלה, כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה יודע שהיא קיימת בכלל. היא שקופה ברחוב שכולו חיים.
תהליך שיקום פצועי צה"ל – וההתמודדות: "המלחמה כל הזמן בראש"
השילוב הזה בין שני המקרים האלה גרם לי להבין משהו עמוק על עצמנו. יש לנו את העם הכי מתוק בעולם, הכי טוב לב, עם שיודע לרוץ ולעזור כשצריך. אבל הטור הזה הוא לא קריאה לביקורת, אלא קריאה להשכמה. הוא נועד להעיר ולעורר אותנו למציאות שבה לפעמים אנחנו חייבים להיות הרבה יותר אקטיביים.
פגיעה נפשית יודעת ללבוש מסכות. כלפי חוץ, לפעמים זה נראה כאילו הכול טוב. אדם עשוי לחייך אלייך במכולת, לענות "הכול בסדר" כששואלים מה שלומו, ואפילו לשבת איתך לארוחה, בזמן שבתוכו, העולמות שלו מתמוטטים. הצורך באנשים שרואים מעבר למסכה, אנשים שמסוגלים לבוא, לשבת בלי לשפוט, ולהגיד בפה מלא: "אני כאן איתך, ואתה לא לבד", הוא צורך אדיר שזועק לשמיים. השבוע הבנתי שהחבר שלי והשכנה שלי לא מחפשים רחמים. הם מחפשים נוכחות. הם מחפשים עיניים שלא נבהלות מהכאב שלהם, ולב שלא מפחד להקשיב גם למה שקשה לשמוע.
המתקפה של פצוע הטבח באופקים על קושמרו: "אתם מנותקים מהעם"
בואו נהיה עם שרואה לא רק את מי שצועק לעזרה, אלא גם את מי שבוחר לשתוק. בואו ניגש אל השכן, אל המכר, אל מי שנשא פציעה שקופה ואל מי שמתמודדת עם השדים שלה בחדר סגור. נפתח את הדלת, נציע את היד, ונוכיח שעם ישראל החם והאוהב יודע לעטוף לא רק את הגוף הדווה – אלא קודם כל, ולפני הכול, את הנפש.
מתוך 'מצב הרוח'
