סעיפי הדחה הוגשו לאחרונה כנגד פיט הגסת', שר ההגנה האמריקני, תומך נלהב של ישראל ושל הציונות הנוצרית בארה"ב. כזכור, הוא קרא לחסל את כל אנשי חמאס, התנגד לפתרון שתי המדינות, הביע תקווה לבניית בית המקדש השלישי בהר הבית, ועודד גישה תקיפה כלפי איראן. יתר על כן, התגאה בכך שלתפיסתו, קיים קשר בלתי נפרד בין העם יהודי לארץ ישראל.
בעקבות ההפסד הרפובליקני בבחירות האמצע, עתידו של הגסת' בממשל טראמפ נמצא בחוסר ודאות משמעותי. ב-5 בנובמבר הצהיר הנשיא כי ישאיר אותו בתפקידו, וב-10 לחודש נחסם הליך ההדחה שלו. עם זאת, כעת הדמוקרטים מתכננים את החקירות לחודש ינואר, כחלק מחידוש הליכי ההדחה. כפתרון, הועלתה אפשרות להעמידו כמועמד למושב הסנאט ממדינת טנסי.
הגסת' מגן על המלחמה באיראן ונערך לקרב על תפקידו: "לא נירתע"
הגסת' מכהן בתפקידו מאז ינואר 2025, תקופת זמן בה שיפר את נתוני הגיוס לצבא, חיזק את הכשירות הצבאית באופן דרסטי, החל רפורמה לצמצום בירוקרטיה בפנטגון, קידם תכנית לצמצום בכירים מיותרים במערכות הביטחון האמריקניות, הוביל את המערכה המשמעותית ביותר נגד האיראנים והחות'ים והיה שותף קריטי לניהול המבצע למעצר מדורו בוונצואלה.
הטענות המופיעות בכתב ההדחה, שאינן מהוות קביעות משפטיות שהוכחו כמובן, הועלו על ידי חבר קונגרס בשם תומאס מאסי, בין הביקורתיים ביותר כלפי ישראל במפלגתו. בעבר, השתמש בתמונות מן השואה לצרכי קמפיין, רמז לתמיכתו בקונספירציית "השליטה היהודית" בשלל הזדמנויות, נקשר לדמויות קיצוניות בעלות עבר גזעני והצביע כנגד גינויים לאנטישמיות.
טראמפ מגיב לדיווחים: "לא מתכוון לפטר את הגסת'"
הנתונים מעידים כי אחת התופעות הבולטות בשינוי הפוליטי בתוך מפלגת הרפובליקנים האמריקנית, היא הפער בין השמרנים הוותיקים לבין המצטרפים החדשים לימין. המסורתיים, ביניהם מרקו רוביו, טד קרוז, מייק האקבי ולינדזי גרהאם ז"ל; הביעו תמיכה עקבית ובלתי מתפשרת בישראל, בברית האסטרטגית עמה, בצורך בסיוע צבאי ובתפיסת איראן כיום משותף.
לעומתם, קולות כמו ג'יי די ואנס, מרג'ורי טיילור גרין, טאקר קרלסון ומאסי עצמו; הביעו ספקנות ואף אנטגוניזם כלפי התמיכה בישראל, התנגדו למימון חוץ (ללא תלות בהיקפיו), ביטאו הפרדה בין הצרכים המדיניים והמחויבויות הדתיות של המדינות, וטענו לחשש מפני מלחמות זרות. על פי הסקרים, מרבית חברי המפלגה הצעירים (18-49) החזיקו בדעה שלילית עלינו.
בקרב רפובליקנים מעל גיל 50, נתונים שליליים היו מזעריים, לאור התבססות על ברית אידאולוגית ורתיעה מבדלנות בלתי רציונלית, בייחוד כהגמוניה עולמית מכהנת. מזכיר המלחמה בן ה-46, מבטא את קולה של השמרנות היציבה, העומדת על ערכי שיבת ציון מתוקף הברית האלוהית והחובה המוסרית להגן על ביתו של העם היהודי, לא רק מצורך אסטרטגי.
הרי שאם ישנו דבר אחד שניתן ללמוד מכך שוב, הוא שלא מספיקה ההצדקה ה"משתלמת" לעמוד לצדנו כעם, בין אם מתוך צורך ביטחוני או כלכלי, אלא שדווקא המקורות המוסריים המאחדים בין המערב למדינת ישראל, מהווים באופן בלעדי את הנאמנות לדרישה הציונית. מבלי התוקף המקראי, האמוני, וההיסטורי, זכותנו על נחלתנו לעולם לא תיתפס כהכרחית.
ההדחה נבלמה, והבית הלבן אימץ את הציטוט החריף של הגסת'
בין אם יישאר או יעזוב הגסת' את תפקידו הנוכחי, הוא יהיה לנו לתזכורת לחשיבותן של בריתות פוליטיות בינלאומיות, לצד ההבנה כי לאף כוח מלבדנו לא יזרום בדמו האינטרס הלאומי היהודי. גם בתוכנו, קיימים יריבים פוליטיים המוכנים לסכן את הרעיון הציוני למען פנטזיה שלטונית שעלולה להביא לחורבן שהדרך חזרה ממנו לא צפויה להיות קלה, אם בכלל אפשרית.
פיט הגסת' נגד ניסיון הדחתו: "זה פארסה, פרס לאיראן"
ההודיה על שיתופי פעולה שונים ומגוונים, חיצוניים ופנימיים, השאיפה לאחדות ולעבודה משותפת, תהווה לעד חלק בלתי נפרד מן הפוליטיקה הפרלמנטרית הישראלית. אך עלינו לזכור למי אנו לוחצים ידיים, הרי שאם הכוחות שהוכיחו עצמם כשותפים לחזון האזורי שלנו החלו לסגת מדרכם, כדאי שנביט בספק בעיניהם של אלה המוכנים למכור את ממשלתנו לאויב מבית.
