אתמול היה יום חג בכנסת ישראל. משכן הכנסת לבש כחול ולבן, השטיחים נפרשו, המסדרונות התמלאו במשפחות נרגשות, ו-120 נבחרי ציבור קמו בזה אחר זה והצהירו אמונים למדינת ישראל. 46 מהם עשו זאת לראשונה בחייהם, 12 שבו למשכן לאחר שנות היעדרות, ו-62 המשיכו לכהונה נוספת. תמונה חגיגית, כמעט ממלכתית, שבתוכה ניכרו גם הסדקים של החברה הישראלית.
במובנים רבים, הכנסת החדשה היא בבואה של החברה הישראלית בעת הזאת. חברה הנושאת את צלקות המלחמה, את משקלו של האובדן ואת המחלוקות העמוקות ביותר על זהותה ועתידה של המדינה. גם בלי להיכנס לוויכוח בין ימין לשמאל, אי אפשר להתעלם מכך שנבחרי הציבור משקפים היטב את מחיר ההקרבה ואת המאבק על דמותה של ישראל.
מכל קצוות המפה הפוליטית הגיעו לכנסת אנשים שהמלחמה נגעה בחייהם באופן אישי. משה פייגלין איבד את נכדו, יאיר לוין הי"ד, שנפל בקרב ברפיח. אליסף פרץ, שאחיו, אוריאל ואלירז פרץ הי"ד, שנפלו בקרבות בלבנון ובעזה. ובתוך הפסיפס הזה, גם טליק גואילי ואלישע מדן נכנסים למשכן עם סיפור שאין דרך לסכם בשורה. אם שאיבדה את בנה, לוחם יס"מ שנפל ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. טליק במשך תקופה ארוכה נשאה על כתפיה את מאבק החטופים, לצד הכאב הפרטי וההמתנה להשבתם. אלישע מדן, נפצע אנושות בקרב בעזה ואיבד את שתי רגליו. על רגליו התותבות, הוא קם להצהיר אמונים למדינת ישראל ולרגע אחד, כל המחלוקות נסוגו בפני לוחם ששילם בגופו בהגנה על המדינה.
"אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". זו הצהרת האמונים שעליה התחייבו אתמול כל 120 חברי הכנסת, ככתבה וכלשונה. וכאן מתחדד גודל האבסורד, בין המילים הללו לבין המציאות שבה יושבים באותו אולם, תחת אותו סמל מדינה, הורים שקברו את ילדיהם במלחמה ומשפחות שחיו את אימת החטיפה, לצד נבחרי ציבור שאינם מוכנים לגנות את רוצחי החמאס ארגון טרור ומהללים את השאהידים.
19 מושבים בכנסת ה-26 מאוישים בידי נציגי הרשימה המשותפת ורע"ם. בין אם באופן חוקי ובין אם לאו, אלה אינן אמירות שוליות של פעילים חסרי השפעה. מדובר בהתבטאויות המיוחסות לאנשים שקיבלו מנדט ציבורי, שיישבו בוועדות הכנסת, ישתתפו בהצבעות על חקיקה ויהיו שותפים להכרעות הנוגעות לביטחונה ולעתידה של ישראל. ואתמול, כשחברי הרשימה המשותפת בחרו לעזוב את המליאה בזמן שירת "התקווה", קשה שלא לתהות, האם ביום מן הימים הם מקווים לשמוע בהשבעת הכנסת את "בילאדי, בילאדי".
הבוקר, עם דעיכת ההתרגשות והתפזרות המשפחות, נותרו הכנסת ה-26 וציבור מדינת ישראל מול מציאות מורכבת בהרבה מזו שהשתקפה בתמונה החגיגית. הגיע הזמן לראות את תוקפן של אותן ההבטחות של כל אלו הטוענים להביא "שינוי". חלקן כבר נסדקו בסוף השבוע שעבר, עוד לפני שהממשלה קמה, כשהמאבק על הכיסא גבר על ההתחייבויות שניתנו לציבור.
הכנסת ה-26 הושבעה: מאזן הכוחות החדש והדרמות ביומה הראשון
בין ההבטחות שנזרקו כצ'קים ללא כיסוי, לבין ההחלטות שיתקבלו במסדרונות הכנסת, יש עוד דרך ארוכה. ובטרם התבררה זהותה של הרשות המבצעת, כבר מתנהל מאבק על השליטה ברשות המחוקקת. בימים הקרובים, גוש השינוי נערך להחליף את יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, לשנות את סדר היום הפרלמנטרי ולהקים ועדות מיוחדות. על הפרק הונחו יוזמות לביטול שינויים שקידמה הממשלה הנוכחית, לצד הצעות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, להגבלת כהונת ראש הממשלה ולמניעת כהונה של נאשם בפלילים.
מחלוקות על חקיקה הן חלק מהחיים הדמוקרטיים. אבל כשהמאבק על השליטה בכנסת ועל סדר יומה מתחיל עוד לפני שהוקמה ממשלה, וכשאין הסכמה אפילו על הדרך שהמדינה צריכה ללכת בה, קשה להתעלם מסדר העדיפויות המעוות לפיו קודם נאבקים על הכיסאות ועל הכח, ורק אחר כך מחליטים מה עושים בהם.
ובינתיים, מחוץ למשכן הכנסת, מציאות החיים אינה ממתינה להשלמת התמרונים הפרלמנטריים. החברה הישראלית עודנה מתמודדת עם השלכות המלחמה, עם אתגרי הביטחון, עם שיקום הקהילות שנפגעו ועם הצורך להשיב את אמון הציבור במוסדות השלטון. כל אלה מחייבים לא רק רוב מזדמן בהצבעה, אלא יכולת ממשית למשול.
