הכנסת ה-26 הושבעה לדרכה בטקס חגיגי היום (שלישי), אך בקרב אזרחים רבים המפה הפרלמנטרית נראית כרגע מבלבלת מאי פעם. כיצד ייתכן שכנסת חדשה כבר מושבעת, פועלת ומקדמת חוקים כשבכלל אין ממשלה? מי באמת מנהל את המדינה בתקופה הזו, איך קורה שלגדי איזנקוט יש 67 ממליצים אבל אין לו רוב קואליציוני, והאם ישראל עלולה להיגרר לבחירות חוזרות עוד לפני שהמליאה החלה לעבוד באופן סדיר? כדי לפזר את הערפל סביב הפלונטר הפוליטי, קרבות השליטה בוועדות ובליץ החקיקה שכבר נפתח במשכן – עושים סדר בכל המושגים, בלוחות הזמנים ובתמונת המצב המלאה.
הכנסת ה-26 הושבעה: מאזן הכוחות החדש והדרמות ביומה הראשון
הנקודה הראשונה שיש להבין היא ההפרדה המוחלטת בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. השבעת הכנסת אינה תלויה בהרכבת הממשלה, אלא מתקיימת לפניה כחלק מסדר הפעולות המחייב בחוקי היסוד, בדיוק 14 ימים לאחר יום הבחירות. בטקס זה מצהירים 120 חברי הכנסת אמונים, נכנסים לתפקידם ונהנים מחסינות, מה שמאפשר להם להתחיל בחקיקה ובפיקוח פרלמנטרי. מנגד, כדי למנוע ואקום שלטוני מסוכן, הממשלה "היוצאת" ממשיכה לכהן כממשלת מעבר ומנהלת את ענייני המדינה ברציפות מלאה, עד שתושבע ממשלה חדשה שתזכה לאמון הכנסת.
לוח הזמנים להרכבת הממשלה קשיח ומוגדר בחוק-יסוד: הממשלה. גדי איזנקוט, שקיבל את המנדט מנשיא המדינה ב-8 בנובמבר, מצוי כעת בפרק הזמן הבסיסי של 28 ימים שיסתיים ב-6 בדצמבר. אם יזדקק לזמן נוסף והנשיא הרצוג יתרשם כי יש סיכוי ממשי להקמת קואליציה, רשאי הנשיא להעניק לו ארכה של עד 14 ימים נוספים, עד ל-20 בדצמבר. במידה שאיזנקוט ייכשל, יקיים הנשיא סבב התייעצויות נוסף ויעביר את המנדט למועמד שני למשך 28 ימים ללא הארכה (עד 20 בינואר).
אם גם הוא לא יצליח, ייפתחו 21 ימים שבהם כל חבר כנסת שיגייס 61 חתימות יוכל לקבל מנדט מקוצר של שבועיים. אם כל הניסיונות הללו יגיעו למבוי סתום, הכנסת שהושבעה זה עתה תצביע על פיזור עצמי או תתפזר אוטומטית, וישראל תצא לסבב בחירות נוסף.
הסיבה המרכזית לתקיעות הנוכחית נעוצה במה שמכונה "מנדט בלי רוב" ו"פרדוקס ה-67". על אף שאיזנקוט קיבל 67 ממליצים – לעומת 46 בלבד שהמליצו על בנימין נתניהו, וסיעת יהדות התורה שנמנעה – אין לגוש השמאל-מרכז רוב עצמאי של 61 מנדטים ללא תמיכת 19 המנדטים של המפלגות הערביות, שכן הגוש מונה 48 ח"כים בלבד. מציאות זו מייצרת מתחים וחשדנות פנימית כבדה, בעיקר סביב התנהלותו המזגזגת של אביגדור ליברמן, לצד הבנה מפוכחת בגוש כי אין היתכנות להקמת ממשלה בטווח המיידי.
במצב שנוצר עומדים על הפרק ארבעה תרחישים מרכזיים: ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד סביב ציר אשכנזי-איזנקוט, מהלך שאיזנקוט עצמו הכשיר לקראתו את הקרקע כשהצהיר ש"כולנו נדרש לפשרות" וקרא לליכוד להצטרף, תוך קיומם של מגעים חשאיים בדרגי ביניים. התרחיש השני, ממשלת מיעוט בהישענות על המפלגות הערביות, המעוררת התנגדות עזה בימין הרואה בה ממשלה התלויה בתומכי טרור, וכן התנגדות פנימית מצידו של ליברמן. עוד אפשרות תהיה ניסיונות לפרק את הגוש הנגדי ולגייס את המפלגות החרדיות (ש"ס ויהדות התורה) במחיר פוליטי כבד ונסיגה מהבטחות בחירות. או מנגד, היעדר הכרעה והליכה בלתי נמנעת לסבב בחירות חוזר.
עוד לפני שמתברר גורל הממשלה, הזירה הפרלמנטרית כבר בוערת במאבק על השליטה במוסדות הכנסת. כדי לקדם חקיקה בתקופת הביניים, ראשי גוש השינוי סיכמו על חלוקת תפקידי המפתח במטרה להשתלט על "צנרת החקיקה": מתן כהנא יועד להחליף את אמיר אוחנה כיו"ר הכנסת ולשלוט בסדר היום של המליאה, רועי פולקמן יוצב בראשות הוועדה המסדרת הקובעת את הקמת הוועדות הזמניות וסדרי העבודה, לירן אבישר בן חורין תעמוד בראש ועדת הכספים, ואביגדור ליברמן יקבל את ועדת החוץ והביטחון.
השליטה הזו בוועדות קריטית במיוחד על רקע בליץ החקיקה שנפתח מיד עם תום ההשבעה. יו"ר "הדמוקרטים" יאיר גולן הגיש עשרות הצעות חוק שמטרתן ביטול מהלכי הממשלה הקודמת, ובהן ביטול חוקי הרפורמה המשפטית, הגבלת כהונת ראש ממשלה, איסור כהונה תחת כתב אישום, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הפעלת תחבורה ציבורית בשבת והכרה בנישואים אזרחיים. יאיר לפיד הגיש במקביל הצעות להגבלת כהונה, עיגון מגילת העצמאות בחוק יסוד וברית הזוגיות, בעוד שמהימין הגישה סגנית יו"ר הכנסת, לימור סון הר-מלך מעוצמה יהודית, הצעת חוק נגדית לפיזור הכנסת ה-26 על רקע חשדות חמורים לזיופים ולהתערבות של מדינות אויב בבחירות.
אלא שלמרות ההצהרות הדרמטיות, קידום החקיקה הפרטית בתקופה זו נתקל בחומות פרוצדורליות, חוקתיות ותקציביות גבוהות. לפי תקנון הכנסת, הצעת חוק פרטית מחייבת תקופת צינון של 45 ימים על שולחן המשכן לפני שניתן להעלותה להצבעה טרומית (אלא אם ניתן פטור מיוחד), ודורשת ארבעה שלבי הצבעה ודיונים בוועדות שטרם הוקמו. מעבר לכך, ללא קואליציה ועם 48 מנדטים בלבד, כל חקיקה בנושאי דת ומדינה תלויה בתמיכת הסיעות החרדיות או הערביות, דבר שכמעט אינו אפשרי פוליטית. בנוסף, הצעות הדורשות שינוי בחוקי יסוד או כאלו הכרוכות בעלות תקציבית גבוהה של מעל 6.5 מיליון שקלים מחייבות רוב מיוחס של 61 חברי כנסת – רף שיהיה קשה מאוד לעבור במציאות של ממשלת מעבר וכנסת מפולגת.
