הלב נשבר לרסיסים מול המראות והדיווחים מהמעון באריאל, ואי אפשר לעבור על זה לסדר היום. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב, את חוסר האונים ואת החרדה של הורים ששולחים בבוקר את היקר להם מכל תינוקות רכים וחסרי ישע שלא יכולים לדבר, לבכות לעזרה או לספר מה עבר עליהם ומגלים שהמקום שהיה אמור להיות המקלט הכי מוגן ובטוח עבורם הפך למלכודת של פגיעה. זה סיוט שמרסק כל אבא וכל אמא בישראל, והכאב של המשפחות האלה הוא פצע עמוק בלב של כולנו.
אבל מעבר לכאב, יש כאן זעקה מהדהדת שחייבת להרעיד את המערכת כולה: הגיע הזמן שהמדינה תתעורר ותפסיק לגלות רפיסות. מי שפוגע בתינוק חסר ישע צריך לדעת שחייו נהרסו. נגמרו ימי עסקאות הטיעון המביכות, נגמרו עבודות השירות המגוחכות. המדינה חייבת להפעיל יד ברזל עם ענישה מחמירה וחסרת פשרות, כזו שתושיב עבריינים מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות ותרתיע כל מי שמעלה על דעתו להרים יד או לנהוג באלימות.
"כמו מחבלי נוח'בה": עדות ההורים מפרשת ההתעללות במעון באריאל
איפה הפיקוח של משרדי הממשלה? איפה המצלמות, הביקורות הפתאומיות וסינון הצוותים הקפדני? הפקרת השטח הזו חייבת להיפסק עכשיו. מערך הפיקוח והאכיפה חייב לעבור ניעור יסודי, עם נוכחות רציפה בשטח ולא רק בדיקות בדיעבד כשהאסון כבר מתפוצץ בתקשורת.
והורים יקרים עם כל הכאב והעומס, תהיו עירניים. תסתכלו לילדים שלכם בעיניים כשהם חוזרים הביתה. תבדקו שינויים בהתנהגות, תשימו לב לכל שריטה, לכל רתיעה, לכל פחד פתאומי או בכי חריג. תדרשו לראות מצלמות, תשאלו שאלות קשות, ואל תתביישו להפוך שולחנות אם משהו מרגיש לכם לא נכון. הקול שלכם הוא המגן היחיד שלהם. חובתנו המוסרית כחברה היא להבטיח שאף תינוק לא יופקר שוב, ושהיד שפוגעת בחסרי הישע תפגוש את מלוא עוצמתו של החוק.
