זה התחיל בשבוע שעבר, ממש כאן בבית. שיירת רכבים פרועה עברה בלוד, מפרה את השקט, נוסעיה צעקו "ברה ברה" לעבר מתפללים שרק יצאו מבית הכנסת. לכאורה, בעידן של מלחמות קיומיות, טילים ואיומים אזוריים, יש שיפטרו את האירוע הזה כעוד "חיכוך מקומי" או מטרד חולף. אבל מי שמכיר את השטח מבין: זה לא סתם מטרד. זהו סימן אזהרה מובהק ומהדהד לבאות.
עם כל הכבוד והחשש המוצדק מהאיום האיראני ומבני הברית שלו בגבולות, האיום הממשי והמסוכן ביותר הוא בחזית הפנימית. יש הבדל תהומי בין סתם ערסים עם מכוניות גדולות, לערבים שמתריסים כלפי יהודים בדרך מהתפילה. הראשונים קוראים תגר על הסדר והחברה. האחרונים מנסים להבהיר שהם, והעם המומצא שלהם, הם הריבונים האמיתיים בארץ הזו. התרגלנו לשיח מסורס שמנסה לטעון שהשניים הם אחד, ושכל מי שאומר אחרת הוא גזען. תוצאות הבחירות האחרונות מבהירות כמה קשה ומסוכנת הטעות הזו.
בכנסת הנכנסת צפויים לכהן 19 חברי כנסת שרק עתה נבחרו, שמרביתם, אם לא כולם, פועלים ומביעים עמדות שמהוות רוח גבית מובהקת לתומכי טרור. צריך להפנים שגם כשאזרחי ישראל הערבים נמצאים בשיא כוחם, הם לא מכניסים לכנסת אפילו לא נציג אחד שמשלם מס שפתיים לציונות, ליהודיותה של ישראל.
100% מנציגי הערבים רואים את עצמם כפלשתינים. כלומר, כמגשימי חזון "מהירדן ועד הים". כניסתם אל בית הנבחרים והלגיטימציה שהם מקבלים מעניקות תקווה חזקה ומסוכנת לכל מי שחפץ בהרס המדינה היהודית. התקווה הזו של אויבינו מבית היא מה שמפחיד אותי יותר מכל. כי תקווה כזו, כשהיא פוגשת כמויות אדירות של נשק בלתי חוקי בשטח ורצון עז בביטול המדינה, היא המתכון להוצאת האיום הגדול ביותר אל הפועל.
המתיחות בלוד גוברת: עימותים בין תלמידי מכינה לערבים בעיר
האויב מבית מנצל את כל הכלים העומדים לרשותו, בשיטתיות ובתחכום. בפוליטיקה – בממשלת השמאל שכיהנה פה עד לפני ארבע שנים, בנט קנה את ראשות הממשלה תמורת סכומי עתק לעמותות המזוהות עם גורמים קיצוניים, כמו עמותת סיוע 48. בכלים דמוקרטיים: חופש הביטוי והחסינות הפרלמנטרית משמשים את האויב מבית כדי להלבין עבריינות, ולזעוק על קיפוח וגזענות כל פעם שמישהו מנסה לשקם את שלטון החוק בקסבאות של אום אל-פאחם וטייבה.
בעבודת שטח: חימוש מיליציות בהרים של נשק בלתי חוקי, בשלב הנוכחי כדי להשליט את אימת החמולות אחת על השניה; ובהמשך, ביום פקודה, הנשק הזה יופנה אלינו. צריך להוציא את הראש הטמון בחול, ולהכיר בעיוורון הרצוני שמשתק אותנו: במציאות, מי שמסרב לקרוא לחמאס ארגון טרור, נותן לגיטימציה לחמאס ולדרך הטרור שלו. מי שמגמגם ומחפש תירוצים, מבהיר במעשיו ובשתיקתו דבר אחד פשוט: הוא מאמין שחמאס צריך לשלוט כאן. אם לא נתעורר עכשיו, אם לא נכיר במציאות כפי שהיא ללא כחל וסרק, המחיר שנשלם חלילה יהיה כבד מנשוא.
במסגד בלוד: תיעוד של מעצר מחבל רגע לפני שיצא לפיגוע שתכנן
לפעמים אני מוצאת את עצמי מרגישה שאני צועקת וצועקת, ואין מי ששומע. לפעמים נדמה שאף אחד אינו מעוניין באמת להבין, לעכל או להסכים לראות את עומק הסכנה המתרגשת עלינו. אבל אפילו בשביל האופציה הקטנה ביותר שמשהו מזעקתי ייגע בלבו של מישהו, יעורר שינוי קטן או תפיסת מציאות מפוכחת יותר, אני אמשיך לזעוק. אמשיך לפנות למקבלי ההחלטות, לדרוש תשובות נוקבות ולהעלות את הנושא הזה שוב ושוב על סדר היום.
"פיקוח נפש": ההסבר של עבאס להימנעות מהגדרת חמאס כארגון טרור
כולי תקווה ותפילה שלעולם לא יגיע היום שבו יגידו לי "צדקת". כולי תקווה שתהיה כאן התעוררות לאומית ותפיסתית אמיתית, כפי שהבטיח לי ראש השב"כ, דוד זיני, בשיחה אישית. מוטלת עלינו החובה האזרחית והלאומית לדרוש שמערכות המדינה יטפלו בסכנה המבעבעת הזו עכשיו, בנחישות וביד קשה, לפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שהיא תאכל אותנו מבפנים.
מתוך הטור שפורסם ב'מצב הרוח'
