חודשים על גבי חודשים, ואולי שנים, התווכחתי יום אחרי יום עם חברים על גיוס החרדים. שוב ושוב ניסו לשכנע אותי להצביע לליברמן או לבנט, ואני לא זזתי מעמדתי. הסברתי שאם תהיה לאנשים האלו הזדמנות להעיף את נתניהו ואת הימין מהשלטון, הם ימכרו את כולנו. ישרפו את המדינה, והעיקר שיוכלו להיות מלכי האפר. אפס אחריות, אפס אהבת המדינה, אפס אהבת עם ישראל. כל התכונות, אגב, שכל מי שעיניו בראשו יכול לראות אצל נתניהו – ובשפע.
האם ראש הממשלה היה מושלם? לא. רחוק מכך. לא חסרה לנו, בימין, ביקורת על התנהלותו לאורך השנים. אבל מבחינתי, ההתנהלות מול המפלגות החרדיות לא הייתה אחת מהן. בחישוב כולל של כל הנסיבות, באמת לא הייתה ברירה טובה יותר. מעולם לא חשבתי שהדרך להציל את מדינת ישראל היא להחליף את נתניהו.
גם אחרי הבחירות הזהרתי: הגוש שהבטיח לכם "שינוי" ייתן לכם רק שינוי לרעה. ממשלה שתסכן, לתפיסתי, את ביטחון ישראל, תפגע בצביונה היהודי, תפרק את המעט שנותר מהפרדת הרשויות ותמסור את הכוח שנותר בידי העם לפקידים ולמערכות רקובות. וגם את ההבטחה שבגללה השתכנעתם להצביע להם, ואפילו לגנות אותנו על סירובנו – גיוס החרדים – יקריבו בלי למצמץ על מזבח ה"רק לא ביבי".
הצדק שלא רצינו בו
למה שקורה מאז חמישי בערב יש טעם חמוץ-מתוק. והוא בשום אופן לא ניצחון. אני לא מרגישה שניצחתי, ומאמינה שגם רבים כמוני – כי המדינה האהובה שלנו הולכת להיפגע. אבל יש בזה מן הצדק הפואטי. אנחנו לא היינו צריכים לראות את השמאל הורס את המדינה כדי להבין לאן הדברים מובילים. אבל הם, כך נדמה, היו צריכים לראות זאת במו עיניהם.
אנשים ישרים, טובים ואוהבי ישראל, שהלכו אחרי הבטחות של נוכלים מגלומנים מתוך מחשבה כנה שזה מה שישפר את מצבה של המדינה. אנשים אהובים, אפילו שחלקם גינו אותנו על ההתעקשות. הם – ולא אנחנו – היו צריכים לראות את נציגיהם מוכרים את העקרונות שבשמם ביקשו את קולם.
ביום חמישי קיבלתי מחבר טוב הודעה קצרה: "כשאת צודקת.. את לא טועה". שעה קודם לכן עוד לחץ את ידי והתערב איתי שליברמן בשום אופן לא יוותר על חוק הגיוס. גם כשהתמונה כבר התבהרה, הוא עדיין האמין בנציג שלו. חשוב לציין – הוא רק דוגמה אחת.
אני רוצה לומר את זה בבירור: לא רציתי להיות צודקת. אבל ידעתי שאני כן.
העדפתי לטעות, לאכול את הכובע, לגלות שכל האזהרות שלי היו שגויות. כי המדינה חשובה יותר מהסיפוק הרגעי של הצינית שאני, שיכולה לחייך חיוך לעגני, שמאחוריו מסתתר כאב עצום, ולומר "אמרתי לכם". הכאב הזה הוא על המדינה, ועל המחיר שאני חוששת שכולנו נשלם.
מתי כניעה הפכה לאחריות?
מתוך הכאב הזה יש דבר אחד שאני מסרבת לעשות: לוותר. אני עדיין עומדת מאחורי עמדתי הנחרצת מטורי הקודם – אני נגד ממשלת אחדות עם השמאל. עכשיו אף יותר מתמיד. בעיניי, מדובר באנשים שמטרתם העליונה היא להעיף את נתניהו ואת הימין מהשלטון, ולרסק אותנו כך שלא נוכל להרים את ראשנו גם בעוד שני דורות. אולי אין בידינו כוח פוליטי רב, אבל את המעט שיש לנו עלינו להפעיל כדי למנוע מנציגינו להכשיר את מי שמוכנים לשרוף את המדינה כדי לשלוט באפר שנותר ממנה.
כי מה מבקשים מאיתנו עכשיו? אחרי שנים שבהן ניסו להקטין אותנו, להשפיל ולבזות אותנו – מבקשים שנרכין ראש. שנוותר על עקרונותינו בשם "האחריות הלאומית", בשם "האחדות", בשם "הצלת המדינה". ממתי כניעה הפכה לאחריות? ממתי ויתור על צדקת הדרך הפך לאהבת המדינה?
לא נרכין ראש
מנחם בגין כתב: "קודם כל שאל את נפשך, האם צודק אתה – או לא. ואם מאמין אתה שהצדק איתך – לך! אל תוותר!"
אני לא יודעת מה יקרה הלאה. אין לי תרחיש מגובש. אבל דבר אחד אני יודעת: עלינו לפעול כדי למנוע את הרכנת הראש של הימין הישראלי. הימין הליכודי, הציונות הדתית, המתיישבים, תושבי הפריפריה, מצביעי סמוטריץ' ובן גביר, ואפילו הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס.
אלו שלועגים להם ב"ארץ נהדרת" משל היו קופים ובבונים. אלו שמובילי השיח בשמאל עושים הכול כדי להשפיל אותם, להחזיר אותם למערה, כבולים באזיקים, לעוד מאה שנות עבדות. אלו שמצפים מהם להתנצל על עצם קיומם הפוליטי, להודות שהם טועים ולהכיר בעליונותם של אחרים.
עלינו להילחם על המדינה שלנו, על העם, על הזכות שלנו להאמין בצדקת דרכנו בלי להתנצל עליה. לא בשם האחדות ולא בשם אותה "הצלת המדינה" שבשמה דורשים מאיתנו להיכנע. העובדה שצדקתי אינה מנחמת אותי. אבל הכאב הזה לא צריך לגרום לאף אחד מאיתנו לנטוש את הדרך.
הרכנת הראש שלנו לא תציל את המדינה – היא תביא עליה חורבן עולם. כי דווקא כאן, צדקת דרכנו, היא הדרך היחידה להציל את המדינה הזו.
הדברים המובאים בטור זה משקפים את דעתה האישית של הכותבת בלבד, ואינם מבטאים בהכרח את עמדת המערכת או את עמדת האתר.
