את חטאיי אני מזכיר היום. לפני לא מעט שנים, בעת בה למדתי באחת הישיבות הנפלאות שיש, זכינו אני ושאר יושבי בית המדרש לביקור רשמי ומלכותי ממש של נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין. באותם שבועות מדינת ישראל עברה את אחת הסערות התרבותיות המתרגשות עליה מעת לעת. פורסם אז כי ישנם בני זוג העתידים להינשא, ערבי ויהודייה, וכי החלה התארגנות של קבוצת אנשים המתכננים להפגין כנגד מעשה ההתבוללות, מחוץ לאולם בו תיערך החתונה.
כמובן שהרוחות סערו. התקשורת עשתה את שהיא מומחית בו עוד מימי סטאלין העליזים, שזה דמוניזציה מוחלטת של כל אלו המעזים להטיל דופי ופקפוק בהתבוללות הקדושה; הוגי הדעות התייצבו אחד אחרי השני ואמרו בקול גדול ש'אין גבול לאהבה', והפוליטיקאים שלנו, של המחנה הלאומי והאמוני, השתדלו בעיקר לעשות קולות של צרצרים ולהתחמק מהנושא בכדי לא למשוך אליהם אש תופת.
אחד מאלו שהזדרזו לִמחות במתכנני ההפגנה ולחזק את בני הזוג המאושרים, היה נשיא מדינת היהודים, ראובן ריבלין, אשר שם פניו כחלמיש, לא חת ולא זע ואמר באומץ גדול את מה שכל אמצעי התקשורת ומעצבי דעת הקהל הסכימו לו לומר – שגם הוא, הנשיא, שולח ברכותיו לזוג ושמח בשמחתם וחלילה להעיר להם על בחירתם.
בעומדו לפנינו בישיבה, כשארון הקודש מטר מאחוריו, נשאל נשיא המדינה על ידי אחד התלמידים, ביחס לדברי העידוד שלו למעשה ההתבוללות הנורא. תוכן דברי הנשיא היה פחות או יותר כך: אנחנו לא מתערבים בחיים האישיים של בני זוג, וכמו שזו גזענות למחות באשכנזיה הרוצה להתחתן עם תימני, כך אין הצדקה וזו גזענות מוחלטת למחות עכשיו.
לא אכחד מכם שבשעה בה ענה הנשיא את תשובתו לא קלטתי כראוי את הנאמר, או לפחות לא 'נפל לי האסימון' כמה חמורים הדברים. איני יודע אם זו הסיבה בגללה לא מחיתי כבר אז, או שמא הסיבה היא שלא רציתי לדבר בפני גדולים ממני, או שמא לא הייתי אמיץ מספיק כדי לעמוד לפני כולם. אין זה משנה.
אירוע כזה, בו נשיא המדינה עומד בתוככי בית מדרש ומשווה בין נישואים של בני עדות שונות בתוך עם ישראל ובין נישואי תערובת של יהודייה וערבי, ובכל אותו הזמן בין כל יושבי בית המדרש אין פוצה פה ומצפצף, הוא אירוע של חילול השם נורא, אירוע בו ברגע אחד הדברים מתבהרים ואתה מבין עד להיכן מגיעה השפעתה של התקשורת על הציבור, שמוכן לשבת בשקט, מסורס וחסר אונים, ולבלוע כל שקר מוסכם בו יאכילו אותו.
הריחות של אותו מעמד משפיל ומבזה שהיה בשעתו, מעמד בו קלטתי את עוצמת השבר הערכי בו אנו נמצאים אל מול המכבש הדורסני של תקשורת המיינסטרים המהנדסת את מוחנו, צפו וניעורו אצלי אתמול כששמעתי על תוכן שיחתו של נשיא המדינה מר יצחק הרצוג עם החברת הכנסת אורית סטרוק, כשהיא באה להמליץ לו שיטיל על רוה"מ נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה.
הנשיא, ספק שאל ספק הוכיח את חברת הכנסת סטרוק, כשהתמימות נשפכת ממנו למרחקים, על עצם טענתה שהמפלגות הערביות אינו לגיטימיות לשום קואליציה – גבירתי, מה בין זה ובין גזענות?! היא ענתה מה שענתה, בטוב טעם כדרכה, אבל אני רציתי לדפוק את הראש בקיר. חשבתי לעצמי עד מתי נמשיך להיות עבדים של אותם רעיונות ותפיסות עולם שכבר הביאו אותנו לעברי פי פחת של בוקר שמחת תורה של לפני שלוש שנים. מתי כבר נרגיש מספיק גדולים ובמקום לענות לשאלות חסרות היגיון, של כאלה שכדי להיחשב פיקחים אומרים דברים מוזרים, שאלות הנשענות על עולם ערכים מדומיין, פשוט נסתכל על בן שיחנו ונאמר לו: 'אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו, נכון?'.
אם יש משהו בו ערוצי התקשורת שלנו עדיין מפגרים בו הרחק מאחור, משהו שהם טרם למדו מערוצי התבהלה, הייאוש, הדכדוך וכו', זה הפוזה; הפוזה של מי שמבין שהוא באמת הרבה יותר מהצד השני בכל תחום – בחכמה, בתפיסת עולם, בעומק, בתכנון ובהבנת המציאות; הפוזה שׂשׁמה את הצד השני על כיסא המשפט הערכי ורודה בו, מבלי שום צורך להסביר מדוע היא עושה כך. במהרה בימינו אמן.
