סליחה, יהודית, מי הרשה לך לחשוב אחרת?

יש משהו כמעט קומי בסערה שהתפתחה סביב יהודית רביץ. אחת הזמרות הגדולות בתולדות המוזיקה הישראלית, אישה שיצירותיה מלוות דורות של ישראלים, מצאה את עצמה במוקד של דיון ציבורי סוער. לא בגלל שיר חדש, לא בגלל הופעה יוצאת דופן וגם לא בעקבות אמירה שערורייתית. הסיבה פשוטה בהרבה: היא עשתה לייק לבנימין נתניהו.

המשך הכתבה חינם באפליקציית C14

6+

כן, קראתם נכון. לייק. רביץ, שלפי הכתבה בערוץ 13, בשנת 2023 עוד עמדה על הבמה במחאת קפלן ושרה את ההמנון הלאומי, ובעקבות זאת גם "חזרה למלא אולמות", החלה לאחרונה לשתף בחשבון האינסטגרם שלה סרטוני הסברה ישראליים ותכנים המזוהים עם הימין. חלק מהעוקבים הופתעו, אחרים התאכזבו, והיו גם מי שמיהרו לפרש את הפעילות שלה ברשת כהצהרה פוליטית.

יהודית רביץ שיתפה תכנים ימניים – וחטפה: "היא תשלם מחיר"

אתמול 13:41|זיו שזו

אבל רגע, ממתי אמן צריך לקבל אישור מהקהל שלו לפני שהוא מביע עמדה? ומתי בדיוק הפכה הזכות לחשוב אחרת לפריבילגיה ששמורה רק למי שמחזיק בדעות הנכונות? במשך עשרות שנים אהבו את יהודית רביץ בזכות הקול שלה. עכשיו מתברר שיש מי שמוכנים לשמוע אותו רק כשהיא שרה את מה שהם רוצים לשמוע.

6+

וזה אולי האבסורד הגדול בסיפור כולו. הרי אדם יכול להפגין בקפלן, להתנגד לממשלה, לבקר את נתניהו, ובאותה נשימה גם להסכים איתו בנושא מסוים, לשתף סרטון של תומכיו או פשוט לשנות את דעתו. אין כאן סתירה שדורשת ועדת חקירה, ואין כאן עבירה שמחייבת התנצלות פומבית.

כך הגיב רה"מ נתניהו לתמיכתה של יהודית רביץ בימין

אתמול 15:25|זיו שזו

יהודית רביץ לא חתמה על חוזה פוליטי עם אף אחד ממעריציה. אפשר לאהוב את השירים שלה ולהסתייג מהעמדות שלה. אפשר גם לבקר אותה, להתווכח איתה ואפילו להפסיק לעקוב אחריה. זו בדיוק המשמעות של חופש הביטוי. אבל יש הבדל בין ויכוח ענייני לבין הציפייה שאדם מפורסם יישאר נאמן לתפיסת העולם שהקהל שלו ייעד לו.

וכשמדובר באמנית כמו רביץ, האבסורד בולט במיוחד. מוזיקה אמורה לחצות מחנות, לא להיות כלואה בתוכם. השירים שלה שייכים לאנשים מכל קצות החברה הישראלית, למצביעי ימין ולמצביעי שמאל, לדתיים ולחילונים. אף מחנה פוליטי לא יכול לדרוש עליה בעלות. אלא שהסערה קיבלה תפנית מעניינת במיוחד כאשר אנשי תוכנית "הצינור" פנו לרביץ כדי לברר את פשר השיתופים. בשיחה אף הועלתה האפשרות שאדם אחר מתפעל את חשבון האינסטגרם שלה.

6+

יהודית רביץ עשתה לייק לנתניהו – ובחדשות 13 פתחו בחקירה

אתמול 12:55|דסק C14

ורביץ? היא סיפקה תשובה פשוטה: "אף אחד לא מתפעל לי את האינסטגרם, זה שלי פרטי ואני לוקחת אחריות מלאה". בהמשך הוסיפה משפט שמסכם היטב את הפער בינה לבין מי שמנסים למקם אותה במחנה פוליטי: "אני במציאות, אני לא במפה הפוליטית". תחשבו על זה לרגע. אישה בת 69, עם קריירה של כמעט חמישה עשורים, נדרשת להסביר אם היא באמת זו שלחצה על כפתור השיתוף בחשבון האישי שלה. כאילו האפשרות שאדם עצמאי, בעל ניסיון חיים ודעה משלו, בחר לפרסם משהו שאינו תואם את הציפיות ממנו, היא אפשרות כל כך בלתי נתפסת שצריך לבדוק אם מישהו אחר עומד מאחוריה.

האירוניה כמעט כותבת את עצמה

וכאן חשוב לדייק: לא כל מי שהתאכזב מהשיתופים של רביץ ניסה להשתיק אותה. היו גם תגובות מכבדות של אנשים שהבהירו כי הם חולקים על עמדותיה, אך ממשיכים להעריך את יצירתה. דווקא התגובות האלה מזכירות שאפשר לנהל מחלוקת פוליטית בלי להפוך אותה למבחן נאמנות.

אבל מי שהופך לייק או שיתוף לסיבה לפקפק באדם, מפספס משהו בסיסי. אמנים אינם רכושו של מחנה פוליטי. הם לא חייבים להצביע כפי שהקהל שלהם מצביע, לחשוב כפי שהמעריצים שלהם חושבים או להישאר נאמנים לעמדה שהביעו לפני שלוש שנים.

6+

ואגב, מי בכלל קבע שרביץ עברה צד? היא עצמה לא הכריזה על מעבר פוליטי. אולי שינתה את דעתה, אולי היא מסכימה עם עמדות מסוימות של הימין וחולקת על אחרות, ואולי פשוט נמאס לה מהצורך להכניס כל מחשבה אנושית לאחת משתי מגירות. לא כל מי ששר בקפלן חייב לשנוא את נתניהו, ולא כל מי שעושה לייק לנתניהו חייב להסכים איתו על הכול.

אפשר לדרוש מאמנים לגלות מעורבות ציבורית. אפשר גם לבקש מהם להשמיע קול ברגעים משמעותיים. אבל אי אפשר לדרוש מהם לדבר, ואז להתקומם כשהם אומרים משהו שלא רצינו לשמוע. בסופו של דבר, הסערה סביב יהודית רביץ היא הרבה יותר מסיפור על זמרת ואינסטגרם. היא תזכורת לאופן שבו הוויכוח הפוליטי בישראל מצליח לפעמים להשתלט גם על המקומות שאמורים לחבר בינינו.

6+

6+

כי מחר, כשיהודית רביץ תעלה על הבמה ותתחיל לשיר, אף אחד לא ישאל את הקהל למי הצביע בבחירות. השירים שלה ימשיכו לרגש אנשים שחושבים אחרת זה מזה. וכך בדיוק זה צריך להיות. אז סליחה, יהודית, שהעזת לחשוב בעצמך. סליחה שלא ביקשת רשות לפני שלחצת על הלייק.

וסליחה שהזכרת לכולנו אמת פשוטה כל כך, עד שנדמה שחלקנו שכחנו אותה: חופש הביטוי לא נמדד בזכות לומר את מה שכולם רוצים לשמוע, אלא בזכות לומר גם את מה שאחרים לא רוצים לשמוע. ואם כל מה שנדרש כדי להזכיר לנו את זה הוא לייק אחד של יהודית רביץ, אולי הסערה הזאת בכל זאת לימדה אותנו משהו.