השבוע נזכרתי שוב בשיחה שלי איתה. זה היה לפני פחות משנה, בשבת פרשת 'ויחי' במלון 'וורט' בירושלים. מאות אנשים מכל רחבי הארץ התכנסו שם לשבת חיזוק מיוחדת. מכנה משותף נורא אחד מחבר ביניהם: כולם בני משפחות שכולות של בוגרי מכינת 'בני דוד' בעלי שנפלו במלחמה האחרונה. שלושים משפחות רק מאז שמחת תורה תשפ"ד. לצערנו, מאז כבר נוספו עוד משפחות. היו שם אלמנות, הורים, אחים, וגם ילדים יתומים. כולם באו לשבת משותפת עם רבני בית המדרש שגידל את יקיריהם, שבת של רוח ושל כוח.
ליאור שטול, מנכ"ל מוסדות 'בני דוד', הזמין את אשתי ואותי להעביר שם "עונג שבת" אחרי הסעודה. טאטע. "עונג שבת" עם שלושים משפחות שחלקן הגדול בעיצומה של שנת האבל וחלקן סיימו אותה לא מזמן. איזה "עונג" יש כאן? כשהלכנו ברגל מהבית אל המלון חשבנו כל הדרך מה בכלל אומרים להם. התשובה שנתנו לעצמנו הייתה: קודם כול מקשיבים להם.
אז הקשבתי. הימים היו סוערים, המלחמה הייתה בשיאה בכל החזיתות, וגם המלחמה של התקשורת בממשלה. פגשתי שם את ורד, אחותו של רס"ן יהודה כהן הי"ד, עם שני התאומים הרכים שלה, ואת הלל, אשתו של רס"ל זיו חן הי"ד (אביה למד בעלי), שעלתה לחדר להרדים את אריאל אביה, התינוק שנולד אחרי שאביו נפל, ואת מוטי ויעל, ההורים של סמ"ר אלישיב איתן וידר הי"ד.
קיבלתי מהם חוברת חיזוק מרגשת שהוציאו לזכר בנם. אבל המפגש איתם מחזק יותר מכל חוברת או ספר. מוטי הוא גם אב שכול, כאמור, וגם יתום צה"ל, שאיבד את אביו, רב"ט חיים וידר הי"ד, במלחמת יום הכיפורים. ואלה רק שלוש דוגמאות שעולות לי כרגע בראש. שלוש מתוך שלושים.
הקונספציה התחילה שם
ואז גם היא ניגשה. אם שכולה. היא מאוד רצתה לדבר בציבור על הבן שלה, על מורשתו ועל תורתו (כן, גם בגיל צעיר כל כך, כבר למדנו, אנשים משאירים מורשת ותורה שראוי ללמוד). ובדיוק עכשיו פנו אליה מהתקשורת, כבר בפעם השנייה. אבל בשיחה המקדימה עם התחקירנית היא הרגישה שבעצם מציעים לה עסקה: את תקבלי ריאיון מכובד, הנצחה יפה עם תמונה של הבן שלך, עם הסיפור שלו, אבל את מוזמנת לאולפן כדי לתקוף את הממשלה על חוק הגיוס.
זה הדיל. היא אינה אשת תקשורת ממולחת ומתוחכמת, אבל היא הבינה היטב לאן הדברים הולכים והרגישה שמשתמשים בה. ידעתי כמה התחושה שלה נכונה. הסיפור שלה לא נגמר פה. היא דווקא אמרה לתחקירנית שהיא תשמח לבוא להתראיין, אבל לדעתה לא החרדים הם המחדל. יש לה כמובן מחלוקת איתם, יש לה השקפת עולם אחרת, אבל אם היא כבר באה לתקשורת לזעוק, היא רוצה לזעוק מדם ליבה דברים אחרים, חמורים יותר: המחדל לדעתה הוא אוסלו, ואז ההתנתקות.
הקונספציה התחילה שם, בחתימת ההסכמים על ידי רבין, פרס וערפאת. יש לה בני משפחה שפונו מביתם בגוש קטיף לפני כעשרים שנה, ולדעתה האסון הנורא שקרה לה באופן אישי, ולעם ישראל כולו באופן לאומי, התרחש בגלל המחדלים האלה. היא רואה קשר ישיר בין הטבח לקונספציה הביטחונית של "שטחים תמורת שלום". בהחלטה להביא לעזה את ערפאת והכנופיה שלו וכלי הנשק שלהם, ואז לצאת משם חד-צדדית ולתת לחמאס לשלוט.
גם אז התקשורת לא השמיעה את קולה
היא הפגינה כל השנים נגד היוזמות התבוסתניות והמסוכנות האלה, וגם אז התקשורת לא השמיעה את קולה. להפך, מיתגו אותה ואת המחנה שלה כ"אויבי השלום". הרי באותם ימי טרור נוראים שאחרי חתימת הסכם אוסלו דיווחו בתקשורת על "אויבי השלום משני הצדדים": מצד אחד החבר'ה מחמאס, שעשו פיגועים כדי לפגוע בשלום, ומהצד השני המתנחלים מחרחרי המלחמה, שביקשו להרוס כל סיכוי לשלום ולהחזרת שטחים.
ועדת החקירה, היא אמרה – או רצתה לומר – צריכה להתחיל שם. כי התפיסה המסוכנת הזו עדיין מנהלת את צמרת צה"ל. מספיק להקשיב לכל ה"לשעברים", לרמטכ"לים במיל' שמדברים היום נגד ישראל בכל העולם, ולהבין את עומק הבעיה. במקום לצעוק על החרדים שיבואו לשאת את האלונקה, היא רוצה לשאול לאן האלונקה הולכת, ולמה בכלל יש פצוע על האלונקה, אולי בגלל הוראות פתיחה באש שמקורן במשפט הבינלאומי.
היא דורשת שהתפיסה הביטחונית של הציבור הדתי לאומי תוביל ותנהיג, לא רק תשתלב בדרגים הנמוכים, בשטח. וסליחה, תחקירנית יקרה, שאני לא נותנת את ליטרת הבשר שאת מחפשת נגד ממשלת נתניהו. אה, וצריך גם לגרש וליישב. חשוב לה להשמיע בתקשורת את קולם של רבים כל כך שמחכים להתיישבות מחדש בגוש קטיף. היא רוצה לדבר על הגרעין של חלוצי עזה, שכבר מוכן לחזור לשם.
אף אחד בשמאל לא מתעניין בגיוס חרדים
למה זה אסור? למה זה לא פוליטיקלי קורקט? יש לה זכות מלאה להשמיע קול. גם על המשילות ועל הריבונות ביהודה ושומרון ובעזה, על מערכת המשפט ועל הדיפ-סטייט, על תפיסת הביטחון הפרוגרסיבית של בכירי צה"ל. צה"ל לא צריך רק כוח אדם, היא אמרה – או רצתה לומר – הוא צריך בעיקר מוח אדם.
בקטע הזה של השיחה כבר התחיל לכאוב לי הצוואר מרוב הנהוני הסכמה, אבל היא חזרה לזה שגיוס חרדים הוא ספין. שברור לה שמשתמשים בסוגיה הרגישה הזו כדי לפרק את הגוש המאמין, את ממשלת נתניהו. אף אחד בשמאל לא מתעניין בגיוס חרדים, היא אמרה, הם הרי קוראים לנו "אוכלי מוות" ו"משיחיים".
מבחינתם החרדים משתמטים מהצבא, ואנחנו, בני הציונות הדתית, משתלטים על הצבא, וכולנו בעיה בשבילם. הם רק מצאו פצע שאפשר לחטט בו, להכאיב בו, ואז ברגע שיתאים להם, הם כולם יתהפכו. אנחנו נישאר מחוץ לממשלה, והם יחוקקו כל חוק גיוס שיש, העיקר להעיף את ביבי. גם חוק גיוס שיחייב אותם לחבוש שטריימל. השבוע נזכרתי בה. כל התחזיות שלה התגשמו, אחת לאחת. ולא רק בה נזכרתי אלא בכל מי שזעק, שניסה לזעוק, שזה ספין.
מדובר לצערי במספר קטן מאוד של אנשים בציונות הדתית
אני זוכר את כולם. אחד אחד. האמת? אין לי זיכרון טוב. אבל לא צריך זיכרון טוב, כי מדובר לצערי במספר קטן מאוד של אנשים בציונות הדתית: אנשי ארגון 'חותם' וארגון 'תורת לחימה', אנשי מיזם 'סוללים דרך' שהוזכרו פה בטור הקודם (הצטרפתם?), כל הרבנים שקשורים – ישירות או בעקיפין – לבית המדרש הגדול של הר המור, הרב יגאל לוינשטיין שמשמיע קול אמיץ ומרענן בכל הקשור ליחסים עם צה"ל, יו"ר פורום הגבורה יהושע שני, הרב מאיר הילביץ' מברוכין שפרסם בשעתו מאמר מחאה (נדיר, לצערי) על מעצר בני הישיבות, ועוד שני ראשי ישיבות הסדר שההיסטוריה תזכור כמי שנלחמו בהתמדה ובאומץ נגד הקמפיין: הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות, והרב אל"ם (במיל') אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל במודיעין.
במקרה של הרב שנוולד, שורת המאמרים שכתב לאורך כל המלחמה ראויה להערכה מיוחדת. לכאורה, היו לו כל הסיבות ליפול למלכודת "האחיכם יבואו למלחמה", בלי להבין שהמלחמה היא נגד הימין. הוא גם אח שכול (אחיו, סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד, שנפל בגוש קטיף, לוחם בגבעתי ותלמיד ישיבת ההסדר בקריית שמונה), וגם להבדיל בין חיים לחיים, אבא של מרדכי, שנפצע קשה מאוד בתחילת המלחמה ועדיין בתהליך שיקום ארוך (זוכרים? הלוחם המתוק עם הזקן והכינור), גם בכיר בצה"ל (סמח"ט חטיבת יפתח וקצין אג"ם של פיקוד הצפון), וגם ראש ישיבת הסדר שיכול לומר בכל מקום: "אנחנו ההוכחה שאפשר לשלב בין ספרא לסייפא!".
אבל במקום זה הוא כתב כך: "מאז הקמת המדינה לא הייתה הצלחה כה גדולה ל'קמפיין אונאה' גאוני כמו קמפיין 'חוק ההשתמטות'. זהו קמפיין ציבורי ותקשורתי מאסיבי, שהצליח להסית את הציבור הדתי-לאומי לא רק נגד הציבור החרדי, אלא גם נגד עצמו פנימה, וליצור סכסוך פנימי שגרם לחלק ממנו להפנות עורף, בהאשמות שווא, לנציגיו הפוליטיים הטבעיים, שפעלו למענו לאורך השנים. הקמפיין גרם לו להעדיף גופים פוליטיים ששותפיהם הפוליטיים שייכים ל'אחים המוסלמים', וששותפים אחרים בהם מצהירים בריש גלי שיפגעו באינטרסים שלו ובעתידה ובזהותה של המדינה כולה, ולשכנע את עצמו שמדובר בהצהרות שווא שלא יתממשו".
קמפיין האונאה הגאוני הזה זיהה את הכאב האמיתי
במאמר שפרסם בעלון 'שבתון' הוא אבחן: "קמפיין האונאה הגאוני הזה זיהה את הכאב האמיתי שקיים בציבור הדתי-לאומי, ששילם מחירים קשים של נופלים ופצועים במלחמה ושכורע תחת עומס המילואים הארוכים, ואת הכעס שלו על הציבור החרדי, שאינו לוקח חלק במידה שציפה ממנו. הקמפיין חיבר בין הדברים בצורה מניפולטיבית, תוך יצירת הרושם שכביכול 'חוק גיוס' גורף של 'כולם' ו'עכשיו' עשוי להפחית באופן מיידי את עומס המילואים, ושהסנקציות הדרקוניות יאלצו את החרדים להתגייס.
"המניפולציה שתלתה את עומס המילואים בגיוס החרדים התבססה על שקר ועל הסתרת העובדות. ב-45 שנותיי כמפקד זכיתי להיות שותף בהקמת מספר יחידות לוחמות. השפעת גיוס החרדים כיום על עומס המילואים הייתה יכולה להיות מורגשת רק בעוד כשנתיים! ואילו הפתרון המיידי להפחתת עומס המילואים, שהוסתר מעיני הציבור, היה החזרתם לשירות של עוד עשרות אלפי לוחמי מילואים ששוחררו בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט ועדיין לא חזרו לשירות (ישנה הקלטה ברשת שבה הוא מתפאר ששחרר 120 אלף מילואימניקים).
'קמפיין האונאה' הצליח להסתיר את העובדה שבראשו עומדים בכירים לשעבר בצה"ל, שלא רצו לגייס חרדים ואף הערימו מכשולים בפני יוזמות חרדיות להרחבת גיוס החרדים". כמה כואב שהזעקה של הרב אליעזר שנוולד ושל קומץ האנשים שהוזכרו כאן לא נשמעה. אם היה להם פרומיל מתקציב הפרסום שהיה לארגוני שמאל להשקיע בעלוני השבת ובעיתוני המגזר, אולי הציבור היה נחשף יותר לדל"פ שלהם (ואם שכחתי מישהו שהעז ללכת נגד הזרם, אתם מוזמנים לכתוב לי).
בתוך כמה שעות הם יודעים להחליף קמפיין
אז השבוע, שנייה אחרי הבחירות, עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות אפילו, קראו ראשי "גוש השינוי" והנציגים שלהם בתקשורת לשים בצד את סוגיית הגיוס. פתאום אמרו שם שיש זמן, שאלה תהליכים, שזה בכלל לא בוער וחשוב. שיהיה ברור: הצביעות של השמאל לא מדהימה אותי – רק המהירות. אשכרה בתוך כמה שעות הם יודעים להחליף קמפיין, להנדס תודעה, לשנות שיח, להמציא שיח.
שמעתם את אהוד ברק בריאיון ל-103fm? "צה"ל לא מסוגל בין כך לקלוט את כל החרדים" הוא אמר, "הבעיה העיקרית איננה אוגדות השריון וטייסות חיל האוויר שיקומו כשהחרדים יגיעו". הבנתם? זה בכלל לא החרדים. זה הצבא. "העניין העיקרי האמיתי הוא שישתתפו בנטל, קרי שישרתו.
למשל, כל מי שבוחר שלא להתגייס, ישרת בשירות לאומי תשעה חודשים, או כמה שלא יהיה, ואחר כך הוא יצא לחיים". וואו. אשכרה תשעה חודשים של שירות לאומי. זה הכול. מדברים הרבה על הדף הריק שהשמאל מציע לחרדים, אבל נדמה לי שאת המתווה הזה של אהוד ברק, החרדים אפילו לא היו מעיזים לכתוב על הדף הריק.
"לעגל איכשהו את חוק הגיוס"
ושמעתם איך בן כספית התהפך בתוך רגע ואמר שצריך "לעגל איכשהו את חוק הגיוס"? לפתע, במהדורת חדשות 12 החלו לדווח על – תקשיבו טוב – "חוק גיוס רך". זה מדהים. אחרי שלוש שנים שהם מסיתים ערב אחרי ערב נגד "חוק ההשתמטות", אחרי שלוש שנים שבהן בני תורה חוטפים קללות ויריקות ברחובות (בלי הגזמה: להערכתי רבבות תלמידי ישיבות קבלו נאצות) פתאום "חוק גיוס רך". מלטף כזה, כמו שמפו חדש.
תרשו לי לצטט את עצמי. לפני קרוב לשנתיים כתבתי בטור בעיתון 'בשבע': "אתם יודעים מי איכשהו לא יהיה בסוף חלק מ'ברית המשרתים'? רבים מאלה שעכשיו טוחנים מילואים. איך זה יכול להיות? חכו ותראו. בטח השמאל ימציא לה שם משודרג כמו 'ברית המשרתים והפיוס'. ולכן, למען הפיוס, צריך להכניס אליה את הערבים ולהשאיר בחוץ את הבוחרים של סמוטריץ', סטרוק ובן גביר. גדול השלום". אני מודה שאפילו אני, שראיתי את זה מגיע, כל כך בבירור, לא חלמתי על סאטירה נפלאה כמו "חוק גיוס רך".
אני מקווה ומתפלל שנציגי החרדים לא ייקנו את השמפו הזה, ולא יפרקו חלילה את המחנה שהשמאל עבד כל כך קשה כדי לפרק.
אני מאמין באמונה שלמה בגוש המאמין. אני מאמין בו אפילו יותר מחבריי הביביסטים בערוץ 14. הם רואים בו גוש פוליטי שישאיר בשלטון את הימין ואת נתניהו. אני מסכים איתם כמובן. אבל בעיניי זה הרבה יותר מזה.
הרב שך המציא את הגוש האמוני
יש פה חיבור אמיתי שהוא מעל לכל אינטרס פוליטי (חשוב ככל שיהיה). יש פה זהות משותפת. יש פה קשר עמוק שצריך להימשך הרבה אחרי ה-130 של ביבי. למעשה הגוש המאמין צריך להחזיק עד ביאת המשיח. וגם אחר כך. בעיקר אחר כך. אגב, אתם יודעים מי המציא את הקונספט הזה של "גוש מאמין"? ינון מגל? לא, קדם לו בעשרות שנים הרב שך, מנהיג הציבור הליטאי.
הוא הגדיר את הליכוד מפלגה של "בעלי האמונה התמימה" והסביר שבעוד אנשי השמאל "מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכול", אנשי הימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים, אך בפרהסיה הם מכבדים ונותנים דרך ארץ לדת". ח"כ הרב אברהם רביץ, הדובר המרשים ביותר שהיה לפוליטיקה החרדית מאז ומעולם, הסביר: "בבחירה בין שני המחנות, עלינו לדחות שיקולים אחרים שיכולים להיות נכונים בפני עצמם, ולהעדיף את השיקול של אופיים הכללי של ההמונים המאפיינים את שני המחנות.
ככלל, מחנה הימין מתאפיין בתור מחנה מסורתי המכבד את ערכי היהדות המקוריים וקשור אליהם, מחנה אשר אינו שואף להחליף את התרבות היהודית העתיקה בתרבות החדשה, מחנה אשר גם לא היה שותף במאבקים הקשים נגד דתיותם של העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, מחנה של יהודים חמים ובעלי רגש ופשוטים כמונו".
כל הדברים האלה, שנאמרו בשנות השמונים והתשעים, רלוונטיים היום לא פחות. אפילו יותר. כי מאז, השמאל רק הלך והתרחק מהתורה ומהאמונה והפך פרוגרסיבי, והימין רק הלך והתקרב והתחזק. פירוק גוש הימין, לעת ההיסטורית הזאת, ועוד אחרי ההתעוררות היהודית העצומה של המלחמה, הוא בכייה לדורות. ממש ככה. קשה להעלות על הדעת אפשרות כזאת, של יצירת קרע עם שני מיליון "בעלי האמונה התמימה" שהגיעו לילה אחרי לילה לכותל המערבי בימי הסליחות והרחמים. אפשר לבכות רק מלדמיין את זה לרגע. אבל עזבו. אל תדמיינו. בעזרת ה' זה לא יקרה. אין מצב שהסטרא אחרא ינצח ככה. היה לא תהיה.
