ההחלטה של הרב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי, שלא לתמוך בבנימין נתניהו לראשות הממשלה היא הרבה יותר מסעיף טכני בהליך הטלת המנדט. היא צעד עם משמעות פוליטית עמוקה, שצריך להבין אותו בשלבים.
ההשלכה הראשונה היא מיידית ומספרית. לנתניהו יהיו פחות ממליצים מאיזנקוט, מה שהופך את הטלת המנדט על איזנקוט לעובדה ודאית. זה לא עוד ויכוח פרשני על גושים, אלא תוצאה ברורה אצל הנשיא. נתניהו, שהתרגל במשך שנים להתייצב ראשון עם רשימת ממליצים, מוצא את עצמו הפעם במקום השני.
ההשלכה השנייה היא אידיאולוגית. ההחלטה מאותתת שמה שהרב אמר עוד לפני הבחירות, שהם לא באף גוש, יוצאת באמת לפועל. זו לא הייתה אמירה לצורכי משא ומתן, ולא מסר שנועד ללחוץ על נתניהו כדי לקבל יותר. זו עמדה. הליטאים לא רואים את עצמם יותר כחלק אוטומטי מגוש הימין, והם מוכנים לפעול בהתאם.
ההשלכה השלישית היא איתות לכך שהם נכונים למו"מ עם איזנקוט ומפלגות השמאל להצטרפות לממשלה. חשוב להדגיש: זה לא אומר שזה כבר קורה – הדרך לשם עוד ארוכה, עם פערים גדולים בנושאי גיוס, תקציבים וחינוך. אבל זהו איתות ראשוני, והוא משמעותי. עצם הנכונות לשבת ולדבר, בלי לתמוך קודם בנתניהו, פותחת דלת שבעבר הייתה סגורה.
כאן טמונה גם המשמעות האישית עבור נתניהו. לנתניהו אין למעשה שום קלף עליהם ושום דרך לשכנע אותם להישאר לצידו כפי שעשה בעבר. במשך שנים הוא ידע לנהל את הקשר הזה, להבטיח, לדחות, ולבסוף להשאיר אותם אצלו. הפעם הכלים האלה לא עובדים. ההחלטה התקבלה אצל הרב, ולא אצל הפוליטיקאים, ואין הבטחה תקציבית או מינוי שיכולים לשנות אותה.
במובן מסוים זה סוף עידן. עידן שבו החרדים הליטאים היו שותפים טבעיים של נתניהו. מצד שני, לא לגמרי סוף פסוק. בפוליטיקה הישראלית, ובוודאי בפוליטיקה החרדית, דברים יכולים להשתנות, והמו"מ עם איזנקוט עוד רחוק מלהבשיל. אבל הכיוון ברור: הליטאים כבר לא בכיס של אף אחד.
