חשיפת השב"כ על היקפי גניבת הבחירות בפרשת קלפיות הטרור לא רק שמטרידה ומדירה שינה. היא צריכה להרעיד כל אזרח ישראלי שמאמין שהקול שלו בקלפי באמת קובע. מדובר בהשפעה של מדינות זרות וגורמים עוינים שהצליחו לחדור לתוככי היכל הדמוקרטיה הישראלית, לא מהשוליים אלא מהדלת הראשית, ולהטות את רצון הבוחר.
אבל החשיפה הזאת חושפת דבר חמור לא פחות. היא חושפת את עוצמתם הבלתי מרוסנת של אלה שאמורים להיות אמונים על אכיפת החוק, שעושים כל מה שהם יכולים כדי שהאמת לא תתגלה ותוצאות הבחירות לא ישתנו. במקום לחקור עד הסוף, במקום לחשוף מי פעל, מי מימן, מי תיאם ומי הרוויח, הם פועלים לסגור, לטשטש ולהשתיק.
לעזאזל האמת, החוק והסדר. העיקר זו הפוזיציה והפוליטיקה הקטנה שנלווית לה. כשהחקירה נוחה, היא מתקדמת במהירות שיא. כשהחקירה לא נוחה, כשהיא עלולה לשנות את התמונה הפוליטית ולערער את מי שיושב היום בעמדות הכוח המשפטיות, פתאום יש קשיים משפטיים, פתאום יש ספקות, פתאום יש צורך בזהירות מופלגת.
זו לא טעות. זו שיטה. שיטה שבה מערכת האכיפה הפכה לשחקן פוליטי, שמחליטה מה מותר לחקור ומה אסור לחקור, מה מותר לפרסם ומה צריך להסתיר מהציבור. וכשגוף שאמור להגן על הדמוקרטיה הופך לגוף שמגן על תוצאה פוליטית מסוימת, הדמוקרטיה עצמה בסכנה גדולה הרבה יותר מכל התערבות זרה.
אם גניבת בחירות בהיקפים כאלה מתגלה, ואיש לא נותן עליה את הדין, ואם מי שאמורים לחקור עושים הכול כדי שהחקירה תיעצר, המסר לציבור ברור. הקלפי כבר לא קדושה. רצון הבוחר כבר לא עליון. יש מי שמעליו. הציבור הישראלי חייב לדרוש דבר אחד פשוט: חקירה מלאה, שקופה, וללא שום התערבות של בעלי עניין. בלי פוזיציה, בלי פוליטיקה קטנה, ובלי מי שנלחם על הכיסא שלו. רק האמת. כי בלי אמת, אין בחירות, ואין דמוקרטיה.
