השעה שמונה וחצי בערב, והשעון הקטן שבפינת המסך, באמצע לוח המחוונים של הרכב הלבן, נראה פתאום כמו שעון עצר שמישהו לחץ עליו ושכח לעצור. עוד שעה וחצי ייסגרו הקלפיות, ובמושב הנהג, יד אחת על ההגה ויד שנייה על טלפון שאינו מפסיק לרטוט, יושב ישראל גנץ – ראש מועצת בנימין, יו"ר מועצת יש"ע, ובערב הזה, יותר מכל תואר אחר, מפקד של סיירת. חולצה לבנה ועליה הכיתוב 'מצילים את הימין', משקפיים במסגרת כהה, שיער אפור שהרוח החמימה של סוף אוקטובר פורעת בכל פעם שהוא מוציא את הראש מהחלון כדי לבדוק מספר בניין, ועל המושב שלידו, מונח כמו נשק אישי, מגפון כחול-לבן, מן הסוג שקונים בחנויות לציוד מחנאות. אני יושב מאחור, המחברת פתוחה על הברכיים, ועוד אינני יודע שבתוך דקות ספורות יעלה מן המגפון הזה, ברחוב בת ימי מואר בפנסים צהובים, צליל שאיש לא ציפה לשמוע כאן בליל בחירות.
שלוש מאות אלף שנשארו בבית
המטה להצלת הימין נולד מתוך חשבון אחד, פשוט ומטריד, שחזר על עצמו בחדרי הדיונים של ראש הממשלה בשבועות שלפני הבחירות: כשלוש מאות אלף מצביעי ימין אינם מגיעים לקלפי. לא משום שהחליפו צד, לא משום שהתאכזבו עד כדי מחאה שקטה, אלא סתם כך, מן הסיבות הקטנות שהורגות קולות גדולים – ירד גשם, לא היה כוח, הילדים, העבודה, התור הארוך, ה"אני אגיע אחר כך" שאיננו מגיע לעולם. ראש הממשלה, שיזם את הקמת המטה, ביקש מגנץ לעמוד בראש החלק החד ביותר שלו.
"תקרא לזה סיירת", אומר ישראל גנץ שמדבר במהירות של מי שיודע שכל משפט עולה לו בדקה. "סיירת של הדחיפה הראשונה. בסוף יש לך את כל אלה שעומדים ליד הקלפיות, משקיפים, מחלקים. אבל צריך גם את הכוח שדוחף קדימה, שעולה לבתים. אנחנו לא מכריחים אף אחד, חלילה, אבל אנחנו אלה שדוחפים".
והוא מונה את המספרים כמו קצין אג"ם שמציג סד"כ לפני פשיטה: כארבעת אלפים וחמש מאות מתנדבים, כשמונים אוטובוסים, ועוד שיירה ארוכה של רכבים פרטיים. "זה המבצע הגדול ביותר מסוגו שנערך אי פעם במחנה הימין", הוא אומר, ואין בקולו שמץ של התרברבות, רק עייפות של יום שהתחיל לפני שהשמש עלתה.
מי הם, המתנדבים? "בעיקר חבר'ה צעירים – ישיבות, מכינות, כל מיני מקומות כאלה. וגם חבר'ה שהגיעו אלינו לבד". בשבת האחרונה לפני הבחירות חולקו בבתי כנסת ברחבי הארץ פליירים, ועליהם לא מספר של מוקד ממוחשב ולא כתובת אתר, אלא מספרי הטלפון האישיים של הרכזים. "כל היום קיבלתי טלפונים", הוא מספר. "'אני רוצה להסיע אנשים לקלפיות, איך עושים את זה?' ככה כל היום, אני וכל אחד מהצוות שלנו". ומשרד? מפות על הקיר, שולחנות, נורות פלואורסצנט? הוא מושך בכתפיו. "אין צורך. יש וואטסאפ. בסוף, היכולת לעשות את הדברים פשוטה הרבה יותר ממה שחושבים".
מדרגות, דלת, ועוד דלת
הרכב נעצר ליד בניין ישן, מן הבניינים התל אביביים שהטיח שלהם מתקלף לאט כמו קליפת תפוז שנשכחה על השיש, ומרפסותיהם הסגורות בתריסים מספרות על שישים שנות חיים. גנץ יוצא ראשון. הוא אינו מחכה למעלית; הוא עולה במדרגות, שתיים-שתיים, ואני מתנשף מאחוריו בחדר מדרגות שריח של מרק עוף וחומר ניקוי עומד בו כמו ענן, והאור האוטומטי נכבה בכל קומה באמצע הדרך ונדלק שוב בלחיצה עייפה.
בקומה השלישית הוא נעצר מול דלת עם שלט נחושת דהוי, ודופק. לא צלצול – דפיקה, שלוש פעמים, דפיקה של שכן. מאחורי הדלת נשמעת טלוויזיה, ואני מזהה את הקול: אחד ממגישי ערוצי החדשות סופר בהתרגשות את הדקות עד לפרסום המדגמים. הדלת נפתחת כדי סדק, ואחר כך כולה. בפתח עומד גבר בשנות השישים, בגופייה לבנה ובנעלי בית, ומביט בנו בחשדנות של מי שכבר שמע הערב יותר מדי דפיקות.
"ערב טוב", אומר גנץ, בקול שקט, כמעט אבהי, קול שאיננו מתאים בכלל למגפון שהשאיר ברכב. "אני ישראל. באנו לבקש ממך דבר אחד – שתצא להצביע".
"כבר מאוחר", עונה האיש, והיד שלו עדיין על הידית שאינו מבין שהפעיל שבא לבקש ממנו להצביע הוא אחד האנשים הכי חשובים ביו"ש יו"ר מועצת יש"ע.
"עוד שעה וחצי", אומר גנץ. "יש רכב למטה. ניקח אותך, נחכה לך, נחזיר אותך הביתה. עשר דקות".
אני רואה את הרגע הזה מתרחש בפניו של האיש – הרגע שבו התירוץ נשאר בלי קרקע. הוא מסתכל על הטלוויזיה, ואחר כך עלינו, ואחר כך הוא אומר "רגע", ונעלם לתוך הבית, וחוזר עם חולצה מכופתרת, תעודת זהות ומפתחות. בדרך למטה הוא כבר מספר לגנץ על הבן שלו, שמשרת בגבעתי.
וכך, דלת אחר דלת, קומה אחר קומה. לא כל הדלתות נפתחות. מאחורי אחת נשמע "לא מעוניין" חד, מאחורי אחרת נביחות של כלב קטן ועקשן, ובאחת פותחת אישה צעירה עם תינוק על הידיים ואומרת בחיוך עייף שהיא כבר הצביעה בבוקר, "אבל בעלי לא, תדפקו לו חזק, הוא ישן". גנץ מחייך. ברכב, הדובר מתקתק על הטלפון עוד שם ועוד כתובת, ועוד הודעה לרכז שכונה בצפון העיר.
קול המואזין ברחוב בת ימי
ואז, כשאנחנו חוזרים לרכב, גנץ מרים את המגפון. הוא מוציא אותו מבעד לחלון הפתוח, לוחץ על הכפתור, ומתוך הפעמון הכחול-לבן עולה, צלול ומתגלגל ומהדהד בין הבניינים, קולו של מואזין. "אללה אכבר", מתנגן הקול בסלסול הארוך והמוכר, זה שמוכר לכל מי שגר בקריית ארבע או בבנימין, זה שמעיר אותנו לפנות בוקר מן הכפרים שעל הגבעות ממול – אבל כאן? ברחוב של תל אביב, בין הקטנועים השכורים ובית הקפה ומעבר החצייה עם הרמזור האדום?
לרגע אחד הרחוב קופא. אני רואה תריס נפתח בקומה שנייה, ראש מציץ ממרפסת, זוג צעיר שעוצר באמצע המדרכה ומסתובב לאחור בבהלה. ואז, כשהסלסול האחרון נמוג, נשמע קולו של גנץ עצמו, חד ומחושב:
"אם לא תצאו להצביע – אחמד טיבי ומחמוד עבאס בדרך אליכם!"
אני מודה: הגוף שלי נדרך. יש משהו בצליל הזה, ברחוב הזה, שנוגע במקום עמוק, מקום שבו הפחד הקמאי של מי שחי בין שכנים כאלה פוגש את השאננות של עיר שהחליטה לא לשמוע. אפשר להתווכח על הטקטיקה; יש מי שיקראו לה הפחדה. אבל אי אפשר להתווכח עם מה שקורה ברחוב בדקות הבאות.
כי ברחוב, לאורך המדרכה, עומדת קבוצה של צעירים בחולצות לבנות שעליהן מודפס בכחול "יוצאים. מצביעים. מצילים את הימין!", לידם אופניים קשורים למעקה וקטנוע שכור עם קסדה אדומה תלויה על הכידון, וכולם, בבת אחת, מרימים את הראש אל אחת המרפסות, משם קורא אליהם מישהו. בנות בחצאיות ארוכות, עם צעיפים כחולים על הכתפיים, כבר רצות אל הכניסה לבניין. מישהו צועק מלמעלה "אני יורד!", ואחרי שתי דקות הוא כבר עומד למטה, בסנדלים, מחפש בכיסים את תעודת הזהות. בפינה, ליד הרמזור, עוצרת מונית ושני אנשים מבוגרים יוצאים ממנה, ואחד המתנדבים, בחור עם כיפה סרוגה וזקן קצר, מלווה אותם בזרוע אל עבר בית הספר שבו הוצבה הקלפי.
שרון מירושלים, יעקב מהמחשב
בדרך לנקודה הבאה הדובר מספר על מה שקרה בירושלים מוקדם יותר באותו יום, כשהגשם ירד שם בעוז. "מנהל התיירות שלנו הוציא לבד חמישים איש לקלפי", הוא אומר, ויש בקולו גאווה שקטה. "דופקים בדלת, אומרים 'אני שרון, אני רוצה לעזור לכם להגיע לקלפי'. אם יש מישהו שלא יכול, שרוצה ואין לו איך – לוקחים אותו, מביאים לקלפי, מחזירים הביתה. מארבע בצהריים זה ככה, בלי הפסקה".
ויש את יעקב. ביום-יום הוא איש תוכנה, ובימים שלפני הבחירות הפיק סרטונים קצרים שקראו לאנשים לצאת ולהצביע. אחד מהם התגלגל עד לעמודים הגדולים ברשת, והביא, כך אומרים במטה, עוד ועוד אנשים אל הקלפיות. "כל סרטון כזה מוציא עוד אנשים", אומר הדובר. ויעקב, כמו כל השאר, לא קיבל על זה שקל. הוא לקח יום חופש מהעבודה. "כולנו מתנדבים", אומר הדובר, "גם אני. היום אני בחופש".
והוא נזכר בבחירות הקודמות. "לפני ארבע שנים עמדתי בקלפי, וכולם התגודדו סביבי. אבל אין בזה תועלת אמיתית. בסוף, מה שמביא קולות זה לא לעמוד ליד הקלפי. זה לעלות לבתים. ללכת לסוג מסוים מאוד של אנשים, אלה שבדרך כלל לא מגיעים. זאת הייתה המטרה שלנו".
עשר בלילה
בשעה עשר נסגרות הקלפיות. ברכב של גנץ אף אחד לא מדליק רדיו. המגפון שוכב על המושב, שקט, והטלפון ממשיך לרטוט: עוד רכז, עוד דיווח, עוד שם של מישהו שהגיע בדקה התשעים. בחוץ, הבחורים בחולצות הלבנות מתחבקים, צוחקים, מצלמים סלפי עייף מתחת לפנס הרחוב.
אחר כך הגיעו המדגמים, ואחריהם הספירה, והלילה הארוך התארך עוד יותר. שיעור ההצבעה הגיע לשיא שלא נראה כאן זה כרבע מאה; הליכוד נותר המפלגה הגדולה בכנסת, אך אף אחד מן הגושים לא חצה את רף ששים ואחד המנדטים. מצב של תיקו מתוח, שבו כל קול, כל דלת שנפתחה או נשארה סגורה, עשויים להתברר בדיעבד כמכריעים – ושבו המילים "סבב בחירות נוסף" כבר מרחפות באוויר.
"האם הניצחון או ההפסד של הימין עלינו?" שואל את עצמו הדובר, ועונה מיד: "את שלנו עשינו. אני חושב שהצלחנו לעשות עבודה מאוד חזקה, בעזרת השם".
המטה לא מתפרק
וכאן, אחרי הלילה הארוך, מגיעה ההכרזה שבשבילה, בעצם, נכתבת הכתבה הזאת. המטה להצלת הימין איננו קם ונעלם כמו שלטי חוצות שמורידים ביום שאחרי. "המטה הזה, הפעילים האלה, נשארים מאורגנים", אומר גנץ. "אם בעקבות התוצאות נצטרך לצאת לסיבוב נוסף – הכול מוכן. הרכזים במקומם, הרשימות קיימות, המתנדבים יודעים מה לעשות. אנחנו נדאג שכל מחנה הימין יצא להצביע".
הדובר מוסיף, בנימה של מי שכבר מתכנן את המבצע הבא: "בעוד כמה חודשים, חודשיים-שלושה, אנחנו חוזרים על זה שוב. והפעם, אני מקווה, לומדים מכל הלקחים, ולא עושים שטויות".
ואני חושב על האיש בגופייה מן הקומה השלישית, שירד במדרגות עם תעודת זהות ביד ובן בגבעתי בלב. על הבחור שצעק "אני יורד!" ממרפסת בתל אביב. על שרון, שדפק על דלתות בגשם הירושלמי. אף אחד מהם לא יופיע בטבלאות של ועדת הבחירות, ובכל זאת, אם יגיע עוד סבב, שם, בין המדרגות לדלתות, בין המגפון לרכב המחכה למטה, הוא יוכרע שוב. והפעם, מבטיחים בבנימין, הסיירת תצא לדרך עוד לפני שהשעון יתחיל לתקתק.
