הרבה לפני הממים וה-AI, מפלגות בישראל כבר השתמשו בהומור כדי לתקוף יריבים פוליטיים. באמצעות קריקטורות, קומיקס ומשחקי מילים, הן לעגו למנהיגים, חשפו יריבויות וניסו להשפיע על הבוחרים. כך נראתה הסאטירה הפוליטית בעיתונים ובכרזות, עשרות שנים לפני הרשתות החברתיות.
הקריקטורות היו אחד הכלים הבולטים במאבק הפוליטי. באמצעות ציורים מוגזמים, דמויות מגוחכות ועקיצות אישיות, המפלגות הציגו את יריביהן באור שלילי והעבירו מסרים בלי להזדקק לנאומים ארוכים. חלק מהאיורים פורסמו בעיתונים מפלגתיים, ואחרים הופיעו במודעות בחירות ובכרזות ברחובות. כך הפך הציור לכלי תעמולה שנועד להצחיק, לעקוץ ולשכנע את הבוחרים.
מנחם בגין מתגרה בדמוקרטיה
בעיתון "דבר" של ההסתדרות, שהייתה בהנהגת מפא"י, מצייר מושיק לין את מנחם בגין מנהיג מפלגת "חרות" (לימים הליכוד) מתגרה בדמוקרטיה.
בהשפעת התעמולה הסובייטית של שנות ה-20, מפלגות השמאל הציגו את בעלי ההון בקריקטורות כגברים שמנים, קרחים ולבושים בחליפות. כך, למשל, מפ"ם לעגה לברית בין מפא"י, שסומנה באות א', לציונים הכלליים, שסומנו באות צ'. תנועת חרות העניקה לברית את הכינוי "צא" והשתמשה בו בכרזות שתקפו את החיבור בין המפלגה הימנית למפא"י.
המאבקים הפנימיים במפא"י, מפלגת השלטון באותן שנים, סיפקו לאופוזיציה חומר לתעמולת הבחירות. חרות ניצלה את הדחתו של משה שרת בידי דוד בן גוריון כדי לתקוף את המפלגה באמצעות קריקטורות.
"אלוף הנשק נכשל במשק"
המפלגה הליברלית לעגה לתפקודו של משה דיין כשר החקלאות בכותרת ״אלוף הנשק נכשל במשק״. הקריקטורה רמזה גם למנהג של מפלגות לשלב ברשימותיהן לכנסת אנשי ביטחון, בתקווה למשוך את קולות הבוחרים.
ההומור הפוליטי לא נעלם, אלא פשוט החליף פלטפורמה. הקריקטורות והקומיקסים של פעם פינו את מקומם לממים, לסרטונים ולתכנים שנוצרים באמצעות AI. אבל המטרה נשארה דומה: לעקוץ יריבים, לעצב תדמית ולהעביר מסר פוליטי בדרך שתיתפס ותיזכר. ההבדל הוא שהיום, במקום להתפרסם בעיתון או בכרזה, הבדיחה יכולה להגיע לאלפי אנשים בתוך דקות.
