הם יכחישו, ידחיקו, יתעלמו, יאמרו שזה לא ייתכן, שאין מצב, תפסיק עם ההפחדות, קצת נסחפת, הלכת רחוק ובכלל נראה לנו שקצת ירדת מהפסים. למה ככה? כי באמת לפעמים יש סוג של אינפורמציה שעבור האדם הממוצע היא קצת יותר מידי ולא אפשרית להכלה. תן לי את ההפחדות המוכרות, איראן, חמאס, פרוטקשן בנגב ואמל"ח אצל ערביי ישראל, ההפחדות שכבר התרגלתי אליהן, אלו שאני יודע לשרטט לעצמי דרכי התמודדות איתן, אלו שיש כבר כמה מנהיגים פוליטיים שמבטיחים לי שהם יודעים איך לטפל בהן.
אבל מה לעשות עם זה שישנן ידיעות שבאמת גורמות לנדודי שינה, מה לעשות עם זה שישנם דברים בהם כמעט אף אחד לא מבטיח לטפל. חמש אוטובוסים מג'לג'וליה. כן, אני מבטיח לך, הוא אמר לי את זה בתור עובדה מוחלטת, הוא בכלל לא היסס, סתם זרק את זה בתור נתון יבש וחסר כל משמעות. בהתחלה חשבתי שאולי לא הבנתי נכון מי בדיוק הנוסעים. תהיתי אולי אני, או המְסַפר, ערבבנו בין דמיון למציאות. נשמע קצת מוזר שיש חמש אוטובוסים שיוצאים ככה מג'לג'וליה.
שמע, אמרתי לו, הם בטח פועלי בניין, נו מה החידוש בזה, זה אומנם מתסכל וכואב על הלב, אבל ככה זה כבר עשרות שנים. רק משם מגיעים פועלי הבניין. אבל הוא אמר שלא. נו אז בטח עובדי תברואה, תהיתי בקול, אתה יודע אלו שמסתובבים במשאיות הזבל ומטפלים לנו במסירות בפחים. ואתה עוד יש לך תלונות, האשמתי אותו, כמה חברים יהודים יש לך שמוכנים לקחת על עצמם את העבודה הזאת. מה, גם זה לא?
אה, רוקחים! צעקתי בשמחה על פתרון התעלומה. כן, כן, זה בטח רוקחים. טוב, זה גם ממש מבאס, אבל הם בטח לא יותר מרוקחים, או מקסימום אחים בבתי חולים, בכל מקרה לא משהו רציני יותר מרופאים ומנהלי מחלקות פנימיות. אני יודע, אני יודע, אפשר להשתגע מזה שהחיים של כולנו בידיים של שונאינו ומבקשי נפשנו, אבל… האמת שלא יודע מה ה'אבל' שיש כאן, זה באמת שיגעון.
גם לא רוקחים? לא אחים? לא רופאים? אחי, אולי תבדוק שוב את הסיפור עם החמש אוטובוסים מ'גלג'וליה? נשמע לי קצת מוזר מה שאמרת על זה שכל הנוסעים בהם הם מחנכים ומורים ערבים. ואולי זה בכלל חיזוק למערכות החינוך של שאר הבני-דודים בכפרים? אה… אתה אומר שלא. חמש אוטובוסים יוצאים כל בוקר מג'לג'וליה, ולא רק, מלאים במחנכים ומורים ערבים, כשהיעד של כולם הוא בתי ספר ותיכונים של תלמידים יהודים. שמע, זה חתיכת סיפור.
מה עומד מאחורי העלייה בשילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים?
המענק המיוחד מטעם משרד החינוך, אותו קיבל כל מנהל בית ספר יהודי שהיה מוכן להעסיק במוסד שלו מורים ערביים, מאה שמונים אלף ש"ח לראש, מענק שהכפיל תוך שנתיים את מספר המורים הערביים בבתי הספר והתיכונים היהודיים, הוא באמת חתיכת סיפור, אבל באמת באמת הוא רק קצה קרחון של סיפור הרבה הרבה יותר גדול ומשמעותי. משרד החינוך של מדינת ישראל, זה שפורש את חסותו כמעט על כל ילד בישראל לתקופה של כחמש עשרה שנה, מהווה בתחומים רבים ראש חץ של קידום תרבות הפרוגרס במדינת ישראל.
לדאבוננו, ועל אף שכמעט לא ניתן להסביר את העובדה הבאה בצורה שתניח את הדעת, טירוף הדעת אליו התגלגלה מערכת החינוך שלנו בעשרות השנים האחרונות, קרה וקורה ברובו המוחלט תחת ממשלות ימין בהובלת תנועת הליכוד היקרה ובשותפות עם שאר חברות 'גוש הימין', או בשמו היותר מלבב: 'הגוש האמוני'. כל מפלגות הימין, ממש כולן, מלבד מפלגת 'נעם לישראל' הקטנה, כלל לא פוצות פה ומצפצפות אל מול העובדה המצערת שמשרד החינוך שלנו משקיע לא פחות בקידום ערכי דו קיום בין יהודים לערבים ובנרטיבים נוצריים ומוסלמיים ביחס להיסטוריה, מאשר בחינוך לזהות ומסורת יהודית.
איך קורה ובאותו זמן בו ההנהגה נמצאת בידי נבחרי הציבור הימניים, אלו שמתחרים ביניהם בשבועות האחרונים בלספר לנו עד כמה הם קשוחים, תקיפים וגברים אל מול החמאס, איראן וגרגמל, באותו זמן ממש המערכת המופקדת על התחום החשוב ביותר בכל הנוגע לעיצוב זהותה של החברה בישראל, הולכת ומתדרדרת בעקביות חזק מאוד שמאלה?!
לצערנו, התשובה איננה נגמרת רק בראש קטן, רשלנות, או שגגה, וגם לא רק בעיוורון ובחוסר הבנה בתחומי הדעת ותפיסות העולם המעצבות את המרחב. התשובה נוגעת לבעיה עמוקה ושורשית עוד יותר, התשובה טמונה בהבנה: היכן נמצאת זירת הקרב האמיתית והמכריעה.
מספרים שבימיה הראשונים של המדינה, כשרוה"מ בן גוריון רצה לזכות בשקט תעשייתי על מנת שיוכל לנהל אותה כרצונו ולרוץ קדימה מבלי משקולות של שאלות ערכיות ושאלות של זהות מצד אנשי רוח ומשכילים, שאצלו נתפסו כנודניקים ומציקים, הוא החליט לוותר להם על השליטה והמונופול בקמפוסים ולצמצם את התערבותה של הממשלה ודרישותיה מהם. אתם תתפלספו על נושאים חסרי משמעות בגבעת רם, ואני בינתיים אקים מדינה, הוא חשב.
בסופו של דבר בן גוריון בהחלט קיבל שקט לעשות ככל העולה על רוחו, להקים מדינה, חזקה, יציבה ועצמאית, אבל לאורך זמן אלו שניצחו היו דווקא הפלספנים מגבעת האוניברסיטה, שאת הסמכות הרוחנית והערכית על המדינה אותה הוא הקים, הם קיבלו בשמחה לידיהם, ומאז עושים בה ככל העולה על רוחם, כפשוטו. הם, בניגוד אליו, הבינו היכן זירת הקרב האמיתי והיכן משיגים הכרעה.
בימים הקרובים, כשריחם של פתקי ההצבעה והקלפיות ימלא את האוויר, ואצל חלקנו יאטום גם את הלבבות מלהרגיש ואת המוחות מלחשוב, הולכים לדבר כאן הרבה על אחריות ושיקול דעת. 'זו לא העת להרפתקאות, תומכי נעם לישראל היקרים', הם יאמרו לנו בקול חצי מתנשא וחצי לועג, 'זו אינה השעה לקחת סיכונים', הם ידריכו אותנו. ברגעים האחרונים ממש הם אפילו יאשימו אותנו בכך שאנו חסרי אחריות וממש משחקים באש.
מה שהם לא יספרו לנו נוגע לשאלה מהי באמת אחריות. אחריות אמיתית היא אחריות ארוכת טווח, אחריות לעסוק במהות, בזהות, בשורשים. אחריות לשמור על הראשים והלבבות של רבבות ילדי ישראל. אחריות לעסוק במה שאומנם מזכה אותך בפחות כותרות בעיתונים ובאתרים, אבל הרבה יותר נוגע ליצירת תהליכי הבראה שנים קדימה. אחריות על תיקון כל הקלקולים במערכת החינוך, זוהי אחריות.
מי שאחראי חושב רחוק, מי שאחראי חושב קדימה על העתיד, מי שאחראי לא מפחד.
