הודעת הפרישה של בני גנץ מהמירוץ לא הייתה רק עוד הודעה פוליטית. היא הייתה רעידת אדמה שסידרה מחדש את כל המפה הפוליטית, והפכה את מה שהיה מבולגן – למסודר. ובעיקר: היא שמה זרקור מסנוור אחד על האדם האחרון שעדיין מסרב להבין את המציאות – האלוף במיל' עופר וינטר.
עם פרישתו של גנץ, גוש האופוזיציה, שהיה מפוצל ומפורק, התכנס והתאחד כמעט בן לילה. הקולות של כחול לבן, שחששו שייזרקו לפח, מצאו בית חדש אצל איזנקוט, לפיד, בנט וליברמן. הגוש הזה, שרבים הספידו, מסודר היום יותר ממה שהיה מסודר קודם. הוא מהודק, ברור, ובעיקר – לא מבזבז קולות. ובדיוק כאן, בצד השני, נמצאת הבעיה הגדולה של גוש הימין. לבעיה קוראים עופר וינטר.
בני גנץ פורש מהמרוץ לכנסת: "הפתרון היחיד שימנע אסון נוסף"
צריך לומר את האמת: וינטר יצא לדרך עם כוונות טובות ועם תיאוריה יפה. הוא האמין, ורבים האמינו יחד איתו, שהוא יביא קולות מבחוץ. שהוא יהיה זה שיביא את המאוכזבים, את אלה שלא הצביעו, את המסורתיים שמתביישים לומר ליכוד, את אנשי המרכז-ימין שמחפשים ממלכתיות אחרת. על הנייר זה נשמע מבטיח.
אבל התיאוריה הזאת קרסה. היא התרסקה אל מול המציאות של הסקרים ושל השטח. בחודשיים האחרונים וינטר לא מביא ולו קול אחד מבחוץ. הוא לא לוקח קול אחד מהאופוזיציה. הוא מקושש, בפינצטה, קולות במחוזות הכי קשים של הימין – בתוך הליכוד, בתוך הציונות הדתית, בתוך עוצמה יהודית. הוא לוקח 0.7 מנדט מכאן, 0.5 מנדט משם, ומעביר אותם מצד ימין לצד ימין. אין לזה שום ערך לאומי. יש לזה רק נזק.
כי כל קול כזה הוא קול שנמצא בסכנת בזבוז. אם וינטר נשאר עד הסוף עם 1.8% או 2.4% ולא עובר את אחוז החסימה, הוא לא פגע בשמאל. הוא פגע בימין. הוא עלול לשרוף עשרות אלפי קולות של המחנה הלאומי. קולות שיכלו להכריע בין ממשלת ימין מלא-מלא לבין ממשלת שמאל עם הרשימה המשותפת.
אחרי פרישת גנץ, הסיכון הזה גדול שבעתיים. בעבר, אפשר היה לטעון שיש איזון של בזבוז קולות בין הגושים. הטיעון הזה נמחק אתמול. היום, כשגוש האופוזיציה מסודר ולא מבזבז כלום, כל קול שוינטר ישרוף יהפוך להיות הקול שיפיל את גוש הימין כולו.
זו כבר לא שאלה של אגו או של חלום פוליטי. זו שאלה של אחריות לאומית. וינטר הוא איש ערכי, לוחם, קצין שנתן את חייו למדינה. איש כזה צריך לדעת מתי להסתער ומתי לעצור כדי לא לפגוע בכוחותינו. עכשיו זה הזמן לעצור.
אם יש דבר אחד שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו מביזיון פוליטי ומורשתי, וכדי להציל את הגוש שהוא מאמין בו, זה לפרוש כעת. לא בעוד שבוע, לא אחרי שיהיה מאוחר מדי. עכשיו. בכבוד. בראש מורם. מתוך הבנה שהקרב האמיתי הוא לא על עוד ראיון או עוד שלט חוצות, אלא על גורל הממשלה הבאה.
ההיסטוריה תזכור מי ברגע האמת שם את טובת המחנה לפני טובתו האישית. הכדור אצל וינטר.
