המהומות בצרפת יצאו מכלל שליטה, והעולם כולו נושא עיניים אל המדינה האירופית שפעם הייתה מעצמה, ובשנים האחרונות מתפוררת אל תוך עצמה. השריפות, האלימות והכאוס ברחובות לא נולדו ביום אחד – סימני האזהרה היו שם במשך שנים, והשאלה הייתה רק מה יהיה הגפרור שיצית את האש.
צרפת מנוהלת כבר שנים תחת תפיסת עולם שהשמאל הפך לדגל: הגירה, הכלה והעדפת ערכים "גלובליים" על פני זהות לאומית. תפיסה פסאודו-מוסרית, ובעיקר ההנחה היהירה שמדינה חזקה מספיק יכולה להרשות לעצמה לטשטש את גבולותיה ואת אופייה הלאומי, בלי לשלם על כך מחיר. מקרון, אחד מנושאי ומובילי הדגל של המדיניות הזאת, האמין (וכנראה עדיין מאמין) שאפשר להמשיך כך בלי לערער את יסודות החברה.
תיעודים לא נתפסים: בצרפת קמו לבוקר של "פרעות ה-17 באוקטובר"
חשוב לזכור: תנועות האסלאם הקיצוני העולמי אינן מסתירות את שאיפתן לערער את הסדר המערבי ולהחליפו בתפיסת עולמן. זו אינה שאלה של סובלנות כלפי דת, אלא של התמודדות עם אידיאולוגיה רצחנית וקיצונית. במקום להציב גבולות ברורים, מנהיגים באירופה העדיפו במשך שנים לנהל מדיניות הכלה בשם "המוסר", אך המהומות בצרפת ממחישות עד כמה חיוני להגן על הסדר הציבורי ועל הזהות הלאומית, גם כאשר הדבר מתנגש עם תפיסות "אוניברסליות".
צרפת בוערת, ישראל בוחרת
הבחירות בישראל בפתח, והישראלים, רגע לפני שהם שמים את הפתק בקלפי, צריכים לשאת עיניים למה שקורה בצרפת. דגלי אש"ף המונפים בהפגנות, שעל הנייר מתנהלות סביב עניין "פנים צרפתי", הן תזכורת – אותה סכנה בדיוק נמצאת גם לפתחנו. הוויכוח על זהות לאומית אינו דיון פילוסופי, אלא נוגע לשאלת קיומנו.
השמאל בישראל מבקש לקבל את מפתחות ההנהגה, ומנהיגיו עצמם מציגים כל אחד בדרכו תפיסות עולם מסוכנות לעם היהודי: יאיר גולן כבר דיבר בגלוי על דחיקת הדת מהמרחב הציבורי, בנט וליברמן מנהלים מלחמת חורמה נגד הציבור החרדי כאילו הם הסכנה האמיתית לקיומה של המדינה, וגדי איזנקוט הציע לאפשר ל-150 אלף עזתים להיכנס מדי יום לעבודה בישראל "כדי לשפר את המציאות הכלכלית ברצועת עזה". אלה עמדות שונות כביכול, אך כולן נוגעות לשאלות יסוד של זהות, ביטחון וסדרי עדיפויות.
הבטחת הבחירות של יאיר גולן: "סילוק הדת מהמרחב הציבורי"
לכך מצטרפת הקריאה לשותפות עם מנסור עבאס והמחשבה המתגבשת להישענות על הרשימה המשותפת. מדובר במתן הכשר שיכול להתקיים אך ורק תחת מחנה שהדבר היחידי שעומד לנגד עיניו הוא דחיקת נתניהו והימין מהשלטון במטרה להחליפו בכל מחיר – גם במחירה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
באותו הזמן, ישראל ניצבת מול לחץ מדיני כבד מצד אירופה. בריטניה, הולנד, בלגיה, ספרד וכמובן גם צרפת מפעילות, באופן אלים יותר או פחות, לחץ להכרה ב"מדינה פלשתינית" ומסירת יהודה ושומרון לידי תנועות הטרור. לא מדובר במחלוקת פוליטית, והשאלה לא צריכה להיות "הבידוד המדיני של ישראל בעולם". ההבנה שצריכה לחלחל אצל כל יהודי היא זו: מסירת חבל הארץ הזה הוא וויתור, ולא פחות ממחיקת הזכות של העם היהודי על נחלת אבותיו – ואל זה בדיוק השמאל עלול להיכנע.
זכות אבות אינה מתנה מהאו"ם
לעם היהודי יש זכות על הארץ הזאת. זכות היסטורית, דתית ומוסרית. זכות אבות. היא לא נולדה בהחלטת האו"ם, והיא אינה תלויה ברצונן הטוב של מדינות אירופה. מדינת ישראל לא קמה משום שהעולם "המציא" עבור היהודים זכות שלא הייתה להם קודם. הקשר של העם היהודי לארצו עתיק בהרבה מכל מוסד בינלאומי.
צרפת היא רק הפרומו: מה מחכה לישראל אחרי הבחירות?
אך למרות זאת – ישראל אינה עובדה מוגמרת. אומר זאת בצער, אך אבחר להדגיש – ישראל עשויה לא להיות. זו סכנה אמיתית ומוחשית והיא מרחפת מעל כולנו. אסור לנו להתייחס לישראל כמובנת מאליה, כי כמו שהיא קמה, כך היא עשויה גם להימחק. זו חובתנו כעם להגן עליה מכל משמר, כי בסופו של דבר, על כל יהודי מוטלת החובה לזכור: הוא היה יהודי לפני הקמת המדינה, והוא יישאר יהודי גם אם חלילה לא תהיה ישראל, וכבר ראינו הרבה יותר מדי פעמים בהיסטוריה מה קורה ליהודים כשאין להם מדינה.
זו הסיבה שהוויכוח על אופייה היהודי של המדינה אינו עניין משני שאפשר להניח בצד עד אחרי הבחירות. הוא נוגע לעצם הרעיון שבשמו הוקמה ישראל. מדינה שמתחילה לראות בזהותה הלאומית מכשול, במקום יסוד שיש לשמור עליו, עלולה לגלות מאוחר מדי שהדבר שעליו ויתרה היה הדבר ששמר עליה.
צרפת היא תמרור אזהרה: ישראל היא הבית היחיד של העם היהודי, ואין לנו את הפריבילגיה להתייחס לקיומו כאל עובדה מוגמרת. כי ככה, בדיוק ככה, מדינות מתפוררות מבפנים, ולישראל אסור להיות הבאה בתור.
