אחרי שנה מוצלחת לסרטי האימה, שבה בלטו בין היתר "באקרומס" ו"אובססיה", מגיע למסכים "נפילת הלווייתן", המבוסס על ספרו של דניאל קראוס. במרכז העלילה עומד ג'יי (אוסטין אברהמס), צוללן צעיר שמנהל מערכת יחסים מורכבת עם אביו (ג'וש ברולין), אשר בחר לשים קץ לחייו בקפיצה אל לב הים, כדי להימנע מהסבל הכרוך במחלה סופנית שמכלה את גופו באיטיות.
ג'יי מחליט לצלול למעמקי הים בחיפוש אחר שרידי אביו, במטרה להביאו לקבורה, אך גם כמעין אקט של התרסה נגדו ונגד האובססיה שלו לאוקיינוס, שהשפיעה עמוקות על מערכת היחסים ביניהם. אלא שזמן קצר לאחר תחילת הצלילה, הוא נבלע בידי לווייתן מסוג ראשתן גדול-ראש ונאלץ להיאבק על חייו בניסיון להיחלץ מבטן החיה, בזמן שאספקת האוויר שלו הולכת ואוזלת.
לסרט יש נקודת חוזקה מרכזית שמצליחה למשוך את הצופים: מאבק הישרדות מבעית ומרשים מבחינה קולנועית בלב הים, וליתר דיוק, בתוך מעי הדגה. יש לציין שאת החלק הזה הסרט מבצע לא רע בכלל. חלקו הארי, המתרחש בבטנו של הלווייתן, מרשים מבחינה חזותית, גם אם אינו יוצא דופן, ומצליח לייצר תחושת מחנק ולחץ קלסטרופובית.
גם השחקן הראשי מספק הופעה משכנעת, כשהוא נאבק על חייו בין שיני הלווייתן, בעוד דפנות גופו סוגרות עליו ומאיימות ללעוס ולעכל אותו. משחקו מצליח להעביר את המצוקה הפיזית והנפשית שחווה הדמות. עם זאת, חבל שציוד הנשימה שבפיו מקשה לעיתים להבין את דבריו, במיוחד ברגעים שבהם הוא מנהל מונולוגים משמעותיים עם עצמו.
אלא שלב הסרט הוא דווקא מערכת היחסים המורכבת של ג'יי עם אביו וההתמודדות שלו עם האובדן, וכאן, למרבה הצער, הסרט עושה עבודה טובה הרבה פחות. ג'וש ברולין הוא שחקן נהדר, אך דמותו משמשת בעיקר כתבנית שחוזרת בפלאשבקים, שבהם הוא משמיע אמירות צפויות וסטריאוטיפיות, לעיתים עד כדי גיחוך.
אמנם ישנם רגעים שבהם מצליח הסרט להעביר את הקשר בין האב לבנו ואת השפעתו על מאבקו של ג'יי לשרוד, אך גם הם מוצגים בצורה שטחית מדי, שאינה מצליחה לעורר רגש של ממש. התוצאה היא מערכת יחסים שנותרת בעיקר תבניתית ונדושה, במקום להעניק לסיפור את העומק הרגשי שהוא זקוק לו.
לקראת סיום הסרט, כשהעלילה מגיעה לשיאה, מתרחש מהלך סיפורי מעניין שאפשר להבין את הרעיון העומד מאחוריו. ייתכן שמי שקרא את הספר יצליח להעריך אותו יותר ולהבין טוב יותר את האופן שבו הוא מוצג על המסך. אלא שבפועל, הביצוע מתגלה כיומרני ולעיתים אף מגוחך. הצד הקולנועי והחזותי אמנם נותר מרשים, אך בשלב הזה הוא כבר אינו מספיק כדי להותיר טעם טוב בסיום. ההתפתחויות העלילתיות הופכות לתמוהות יותר ויותר, עד שלעיתים נדמה שהסרט גולש כמעט למחוזות הפארודיה.
אז האם כדאי לראות את הסרט? אפשר בהחלט. הצד החזותי של מעמקי הים ומאבק ההישרדות בתוך בטן הלווייתן מספקים חוויה מהנה למדי, שאינה ממצה את עצמה לאורך הסרט הקצר יחסית, הנמשך פחות משעתיים, גם אם אין בה חידוש של ממש. עם זאת, מבחינה עלילתית מדובר בחוויה דלה ותבניתית, שספק אם תותיר רושם לאורך זמן, וגם אם כן, לא בהכרח מהסיבות הנכונות.
ציון: 3 מתוך 5
נפילת הלוויתן, ארה"ב, 2026, במאי: בריאן דאפילד. 106 דקות.
