צילומי המהומות המגיעים אלינו מבירת צרפת, מהומות המובלות, כך לפי הפרסומים, על ידי מפלגת השמאל 'צרפת הבלתי כנועה', מזכירים למי שקרא בעבר מעט על ההיסטוריה של המדינה הזו, שהמהפכנות, השבריריות וחוסר היציבות, הם אחד הדברים הקבועים והיציבים ביותר המאפיינים אותה ואת תולדותיה.
זו לא רק המהפכה הצרפתית המוכרת שטלטלה את אוכלי הבגטים ושינתה להם את פני המדינה, ואולי את פני כל העולם; מהפכות ושינויים דרמטיים הם ממש 'מנהג המקום' של בני האומה הצרפתית. לא לחינם שמה המלא של המדינה הצרפתית של היום הוא: 'הרפובליקה החמישית של צרפת', ללמדך שלמדינה הזו, הרברבנית והמאוד בטוחה בעצמה, כבר קדמו ארבע ורסיות, כולן כנראה לא מאוד מוצלחות, עד כדי כך שלשלטון לא נותרה ברירה אלא לאפס ולאתחל הכול מחדש. מתי עוברים מרפובליקה אחת לכזו חדשה? מתי שמבינים שזהו, כבר אי אפשר להמשיך באותה הצורה.
משבר זהות: מה עומד מאחורי המהומות האלימות בצרפת?
אחרי שההלם הראשוני שאירועי שמחת תורה של לפני שלוש שנים דעך במקצת, המחשבה וההרגשה הבאה בתור הייתה שמשהו כאן לא הולך כמו שצריך. זה לא יכול להיות רק סיפור של הערכות מודיעיניות שגויות, אין כאן רק התמוטטות צבאית שהיא תוצאה של הזנחה רבת שנים, וגם לא רק חוסר הבנת התרבות של האויב צמא הדם שעומד מולנו. יש כאן הרבה יותר. מהר מאוד הורגל על לשוננו ביטוי חדש: 'קונספציה' שמו. מהי קונספציה? איזושהי תפיסת עולם או הנחת יסוד שהמערכת מאמינה בה ומבססת עליה את החלטותיה ודרכי פעולתה.
"שתמצא חיים": גרטה תונברג הצטרפה למהומות בצרפת | תיעוד
אלא שהמעוררים על כך שהמערכת כולה הייתה שבויה בקונספציה, גם הם מבלי משים הפילו ומפילים את כולנו לקונספציה חדשה, תפיסת עולם שאומרת כאילו מוקד השבר שהוביל בסופו של דבר לאותו יום מר ונמהר, כולו שייך לעולמם של אנשי מערכת הביטחון והמדינאים – מעכשיו פחות תמימות ויותר הכרת האויב כפי שהוא, הם אמרו; מעכשיו פחות חתירה לשימור השקט ויותר חיסול איומים בטרם הם מגיעים לידי מימוש, הם תבעו.
חלילה אין לי דופי להטיל באמיתות החדשות ובתביעות הכול כך הגיוניות ופשוטות הנ"ל. אבל גם הן, כשהן עומדות לבדן, מכניסות אותנו לקונספציה חדשה, מסוכנת לא פחות מזו הקודמת. אירוע בסדר גודל כל כך גדול איום ונורא, כמו האירוע של אותו יום שמחת תורה, לא יכול להשאיר אותנו באותה רמה של חשיבה. אירוע כזה מחייב אותנו להעמיק קצת יותר.
קונספציית הקונספציות, זו שהיא הרבה יותר עמוקה, שורשית ומהותית, זו שכל ענייני הביטחון והמדינאות הם רק סעיפי מִשְנה שלה, היא התפיסה לפיה מדינת ישראל היא רק 'מקלט בטוח' ליהודי העולם, והיא בכלל לא המקום אליו אנחנו חוזרים אחרי אלפי שנות גלות כדי לחדש בו את חיינו הלאומיים, ולחזור בו לקומתנו הרוחנית השלמה.
בסופו של יום, כל סידורי האבטחה הבלתי נגמרים של אותו 'מקלט בטוח', אלו שמושקעים בהם מיליארדי שקלים כל שנה מתקציב המדינה, התגלו כחסרי אונים ומשמעות אל מול מתקפה שאחד משיאיה היה טרקטור פשוט שפשוט מפרק את גדר הגבול ופורץ דרך להמון של חיות אדם צמאות דם. כאילו ללמדנו, שכל עוד אנו מעלים את רעיון ה'מקלט הבטוח' על ראש שמחתנו ותו לא, כל עוד אנו חושבים שכל מה שנדרש מאיתנו הוא רק לבצר את מדינת ישראל מבחינה ביטחונית ולהמשיך להוביל אותה בדרך של שגשוג חומרי, גם 'מקלט בטוח' לא יהיה כאן.
נראה לי שאצל לא מעט חובשי כיפה ריבוי סיפורי ההתעוררות הרוחנית והחזרה בתשובה מאז פרוץ המלחמה, הוא תעלומה לא פתורה. לא בטוח שאם היו נותנים לנו להיות אלו שמשרטטים את הכיוון הרוחני אליו ילך עם ישראל בעקבות הטבח הנורא, זה הכיוון עליו היינו מצביעים. אלא שלמזלנו הבחירה והשרטוט לא היו בידינו, ומאותו היום אהבת התורה וחיבת המצוות הפכו להיות סימן ההיכר של הדור הצעיר והתקופה החדשה.
ועם כל זה, לצערנו ולבושתנו עד כה כל ההתעוררות המדוברת נשארת אך ורק בעולמם של הפרטים, רבים ככל שיהיו, והיא עוד לא פרצה לה דרך להבקיע את המנגנונים של המערכות הציבוריות והממשלתיות במדינת ישראל. התורה והמצוות הן באמת דבר יקר ונכבד, אבל בעולמו של היחיד, שם הן הפכו להיות חלק משמעותי וקובע בחיים. אבל בכל מה שקשור לעולמה של המדינה הגדולה על כל מערכותיה, ההתדרדרות בכל הנוגע לזהותה היהודית רק ממשיכה ואפילו לא תוכנית אחת במשרד החינוך או התרבות לא שונתה או הוסרה מסדר היום בעקבות המהפך הרוחני בו נמצא העם.
האמת היא שדרושה כאן רפובליקה חדשה. לא, אני לא מחפש מהומות, די לי להתבונן מהצד על מה שעובר על צרפת היום ולקרוא מה עבר עליה בעבר כדי לוותר על הרעיון של הפיכה אלימה. ובכל זאת, הרצון שמשהו חדש יתחיל, משהו באמת חדש, הרצון שההתעוררות הרוחנית בה אנו נמצאים תבוא לידי ביטוי גם במערכות הציבוריות ובצורת המדינה שלנו, בסדר יומה, בתפיסתה ובמטרותיה, את הרצון הזה קשה מאוד לכבות.
איכשהו, במופע של עיוורון אל מול ההתעוררות הרוחנית והצורה החדשה של הדור הצעיר, כמעט כל התנועות הפוליטיות שלנו, אלו המתהדרות בהיותן חלק מ'גוש הימין' או למעלה מזה: 'הגוש האמוני', כלל אינן שמות על ליבן את המהפך המתהווה אל מול עיניהן, עד כי כך שאפילו אם כבר קורה הנס, אחת ליותר מידי זמן, והן פתאום נאבקות עבור איזשהו ערך הקשור ליהדותה של המדינה, הן עושות את זה מתוך מידה מאוד לא טובה של הסתפקות במועט מידי ובסגנון של ליקוט פירורי זכויות אזרח עבור הדתיים המסכנים, כאילו הם 'המוהיקנים האחרונים'.
מפלגת נעם לישראל, אם אני מבין נכון את הכיוון אליו היא חותרת, לקחה על עצמה משימה גדולה וחשובה: לשנות את הקונספציה ולהיות פה וזרוע ביצועית של כל אותה התעוררות רוחנית של רבבות עמך בית ישראל, אבל בתוך עולמן של המערכות הציבוריות הגדולות. נעם לישראל, אם יורשה לי להתפייט, רוצה להניח תפילין, אבל לא רק על הראש של עוד עובר אורח ברחוב, אלא על הראש של מדינת ישראל כולה.
התורה והמצוות אינן נישות של ציבור מסוים במדינת ישראל, היא אומרת, הזהות היהודית היא הלב הפועם של המדינה, ובלעדיה העיקר חסר מן הספר. הנושא איננו המגזר הדתי לאומי וזכותו לחיות ולחנך על פי דרכו, הנושא הוא עם ישראל ואיזה משרד חינוך מגיע לו; הנושא איננו מספר חטיבות החי"ר החדשות וייצור עצמי של חימוש מדויק, הנושא הוא מה הערכים עליהם יגדל דור המפקדים והחיילים הבא בצה"ל.
בהקדמה לספרו 'מדינת היהודים', משתף בנימין זאב הרצל בכך שהוא התלבט כיצד היה עליו להציג את הרעיון של המדינה היהודית – מצד אחד, אם אציג אותו בצורה כזו כאילו אני מסתפק האם הוא יצליח, יראה הדבר כאילו אינני מאמין באפשרות התגשמותו, הוא אומר; ומצד שני, אם אדבר עליו בוודאות ובביטחון גמור, אולי יגידו לי שאני הוזה ואין כאן יותר מאשר דמיונות שווא.
את דבריו מסיים הרצל במשפט הנפלא הבא: "על-כן מודיע ברורות ותקיפות: אני מאמין באפשרות ההתגשמות, אף על פי שאיני משלה את נפשי כי מצאתי את צורת הרעיון שאין אחריה כלום. מדינת היהודים היא צורך העולם ועל-כן קום תקום". ואני לעצמי אומר: הרעיון המסדר, השאיפות והחלומות של מפלגת נעם לישראל הם צורך המדינה, ועל כן קום יקומו. ואם עוד לא מחר, ואם עוד לא מחר, ואם עוד לא מחר, אז מחרתאאאיים..
