יו"ר מפלגת "ישר", גדי איזנקוט, נפגש ב-6 באוקטובר עם משפיעני רשת, אנשי בידור ודמויות מוכרות בביצה, במטרה להציג בפניהם את מצע מפלגתו ולעודד אותם לקרוא לעוקביהם לצאת להצביע בבחירות הקרובות.במפגש השתתפו, בין היתר, אנה ארונוב, לירן כוהנר, דנה זרמון, טל מורד ולי מנחם. המפגש מגיע על רקע ניסיונות של מפלגות לרתום דמויות מוכרות ברשת לקראת הבחירות ומעלה שאלה מעניינת: איך עצם החיבור בין פוליטיקאים למשפיענים משפיע על האופן שבו הציבור תופס תמיכה פוליטית?
בימים שבהם המאבק על תשומת הלב הציבורית מתנהל גם ברשתות החברתיות, הפוליטיקאים מחפשים דרכים להגיע לקהלים חדשים. לא רק באמצעות ראיונות, נאומים וקמפיינים רשמיים, אלא גם דרך האנשים שהציבור כבר עוקב אחריהם מדי יום.
כשהפוליטיקאים מגיעים לפיד שלנו
עצם המפגש של איזנקוט עם משפיעני הרשת לא מוכיח שהם תומכים בו או מתכוונים להצביע עבורו. ובכל זאת, כאשר תמונות של פוליטיקאי לצד דמויות מוכרות מתפרסמות ברשת, הן עשויות לעורר אצלנו מחשבות על התמיכה שהוא מקבל ועל הקשרים שהוא מצליח ליצור.
אפקט ההילה: כשהמוכרות משפיעה על הרושם
אחד המנגנונים הפסיכולוגיים שיכולים להסביר את התגובה שלנו הוא אפקט ההילה. מדובר בנטייה להשליך רושם חיובי מתכונה אחת של אדם על תכונות אחרות שלו. למשל, כשאנחנו מחבבים דמות מוכרת, אנחנו עשויים להעניק יותר תשומת לב לדברים שהיא משתפת, גם כשהם אינם קשורים לתחום שבו התפרסמה.
משפיעניות ואנשי בידור בונים לאורך זמן נוכחות ציבורית וקשר עם העוקבים. הקהל מכיר את הפנים שלהם, את סגנון הדיבור ולעיתים גם פרטים מחייהם האישיים. לכן, כשהם מופיעים לצד מועמד פוליטי, המפגש עשוי לעורר עניין גם בקרב אנשים שלא היו נחשפים אליו בדרך אחרת.
עם זאת, חשוב להבחין בין חשיפה לבין תמיכה. תמונה משותפת אינה מעידה בהכרח על הסכמה עם המצע והשתתפות בפגישה אינה מעידה על כוונה להצביע למועמד. למרות זאת, עצם החיבור בין דמות מוכרת לפוליטיקאי יכול להשפיע על הרושם הראשוני שלנו.
הנטייה להתחשב במה שאחרים עושים או חושבים
אנחנו נעזרים לא פעם בהתנהגות של אחרים כדי להבין מה מקובל ומה כדאי לנו לחשוב. בפסיכולוגיה מכנים זאת הוכחה חברתית: הנטייה להתחשב במה שאנשים אחרים עושים או חושבים, במיוחד כשאנחנו לא בטוחים כיצד לפרש מצב מסוים.
כאשר אנחנו רואים כמה דמויות מוכרות באותו מפגש פוליטי, אנחנו עשויים לתהות אם מדובר במגמה רחבה יותר. החשיפה יכולה ליצור תחושה שהמועמד נמצא בשיח הציבורי ושאנשים משפיעים מוכנים להקשיב לו. אבל התחושה הזאת אינה בהכרח משקפת את היקף התמיכה האמיתי בו.
ומה קורה כשהציבור מזהה ניסיון להשפיע עליו?
כאן נכנסת לתמונה תגובת נגד פסיכולוגית. כשאנשים מרגישים שמנסים לשכנע אותם דרך דמויות שהם אוהבים ועוקבים אחריהן, הם עלולים לחוות את זה כניסיון להשפיע עליהם בעקיפין. במקום להתקרב למסר, הם מתרחקים ממנו ולעיתים אפילו מפתחים התנגדות דווקא בגלל הדרך שבה הוא הועבר.
במקביל, כשהתמיכה נראית מתוכננת מדי, הקהל עלול לתהות אם היא משקפת עמדה אמיתית או חלק מאסטרטגיה שנועדה לייצר רושם של אהדה ציבורית. ברגע שהאותנטיות נסדקת והקהל מרגיש שמנסים לנתב את הבחירה שלו, הוא עשוי לפקפק במניעים שמאחורי המסר ולדחות אותו עוד לפני שבחן את תוכנו.
כך, ניסיון לגייס אהדה באמצעות דמויות מוכרות עלול להשיג את התוצאה ההפוכה – פחות אמון, יותר חשדנות ואנטגוניזם.
בסופו של דבר, סביר להניח שמאחורי המהלך של גדי איזנקוט עומדים יועצים ואנשי שיווק שמנסים למצוא דרכים יצירתיות להגיע לקהלים חדשים. ייתכן שבחישוב שלהם לא ניתן מספיק משקל לאפשרות שהמהלך ייתפס כמלאכותי, יעורר חשדנות ואפילו ייצור אנטגוניזם. מצד שני, כשבחירות מתקרבות וכל קול נחשב, הקמפיינים מחפשים כל דרך אפשרית להגיע לבוחרים – ובפוליטיקה, לא פעם, התחושה היא שכל האמצעים כשרים.
