במשך שנים, ינון מגל ובן כספית סיפקו למאזינים לא מעט ויכוחים סוערים, עקיצות ורגעים שהצחיקו רבים. אבל נראה שמה שעבד היטב עבור הקהל הפך עם הזמן למעמסה עבור השניים עצמם. אתמול (שני) בשיחה ביניהם, חשפו השניים שלאחר הבחירות הצמד אמור להפריד כוחות בתוכנית שמשודרת מדי בוקר ב-103FM והפעם לתמיד.
"אני כבר לא מרגיש שאני יכול לשדר עם בן אדם כמוך" אמר מגל בשידור. כספית השיב כי זה בדיוק הסיכום שלו עם המנכ״ל: להגיע לבחירות ואז לחשוב מחדש. "הגענו לפרקנו", אמר מגל, ואילו כספית ענה: "חבל שהגענו לפרקנו מאוחר כל כך", כרמז לכך שהפרידה הייתה צריכה להתרחש זמן רב קודם לכן.
בשיחה עם C14, מגל מודה שההחלטה להמשיך עד הבחירות נובעת מהמחויבות המקצועית, למרות הקושי. הוא הסביר שהיחסים עם כספית הפכו למתוחים יותר עם הזמן ושההתנהלות שלו חצתה מבחינתו קווים אדומים. "אני מרגיש שזה נהיה יותר מגעיל עם הזמן. עוברים קווים אדומים וזה לא מגניב", אמר. לשאלה איך הוא מרגיש לקראת סיום השותפות, השיב: "זה סוג של תחושת הקלה" והוסיף – "הוא בן אדם קצת משוגע, זה מכניס מתח מתי הוא יתפוצץ ומתי הוא יעזוב את השידור"
השיחה שלהם מעלה שאלה שמוכרת גם מחוץ לאולפן: איך ממשיכים להגיע לעבודה ולשבת לצד אדם שכבר קשה לנו לשאת? לא תמיד אנחנו יכולים לבחור עם מי לעבוד ולא כל מערכת יחסים מקצועית מאפשרת לנו פשוט לקום וללכת. לפעמים אנחנו ממשיכים כי יש אחריות, התחייבויות ושיקולים מקצועיים. ובמקרים אחרים, אנחנו נשארים כי התרגלנו למציאות מסוימת, גם כשהיא כבר לא טובה לנו.
כשצריך לעבוד יחד למרות הפערים
מגל וכספית מייצגים במשך שנים עמדות פוליטיות שונות והפערים ביניהם הפכו לחלק מרכזי מהשידור. המפגש בין שתי תפיסות עולם מנוגדות יכול לייצר ויכוחים מעניינים ומבדרים ולמשוך קהל. אבל יש הבדל בין מחלוקת שמקדמת שיחה לבין מצב שבו עצם העבודה המשותפת הופכת למעמסה.
בעבודה, בניגוד לחיים האישיים, אנחנו לא תמיד יכולים להתרחק מאנשים שמקשים עלינו. אנחנו עשויים לחלוק איתם משרד, להשתתף באותן ישיבות או להיות תלויים בהם כדי להשלים משימות. לכן, גם כשאין חיבה הדדית, אנחנו נדרשים להמשיך לתפקד. עם הזמן, המתח עלול לגלוש מעבר לוויכוח נקודתי ולהשפיע על האופן שבו אנחנו מגיעים לעבודה, מגיבים לאחרים ומתנהלים לאורך היום.
למה אנחנו נשארים במקום שכבר לא טוב לנו?
ההחלטה להמשיך לעבוד לצד אדם שקשה לנו איתו אינה מעידה בהכרח שאנחנו משלימים עם המצב. לפעמים אנחנו נשארים כי אנחנו מחויבים לתפקיד, זקוקים להכנסה או מעדיפים יציבות על פני שינוי. במקרים אחרים, אנחנו מקווים שהמצב ישתפר, או פשוט דוחים את ההחלטה להתמודד איתו.
אצל מגל וכספית, הדברים מקבלים ביטוי ברור במיוחד. מגל אומר שעד הבחירות איש לא יעזוב, משום שצריך להמשיך לעשות את העבודה. כלומר, גם כשהוא מביע ספק לגבי היכולת להמשיך לשדר יחד, הוא מכיר במחויבות המקצועית להישאר בינתיים.
זאת בדיוק הנקודה שבה הרצון האישי והחובה המקצועית מתנגשים. אפשר להרגיש שמערכת היחסים מיצתה את עצמה ובכל זאת להמשיך לקיים אותה כי כרגע אין כוונה לפרק את המסגרת.
