1. החשש הגדול הוא שמהר מאוד נשכח. ברור שאילו תוכניתו הנוראה של הטייס המחבל הייתה יוצאת לפועל חלילה, היינו זוכרים טוב טוב את הסיפור הזה. לדורות. זה היה ה-11 בספטמבר שלנו. השאלה היא מה קורה כשכלום לא קורה? ברור שעכשיו כולם מתרגשים, כי זה באמת סיפור פלאי, אבל מה יקרה בעוד כמה ימים? לאסונות יש שבעה, שלושים, 11 חודש, יום השנה. אבל מה לגבי ניסים? איך משמרים את זיכרון הנס? איך גורמים לזה שהוא באמת יותיר בנו רושם?
אולי אפשר לנסות פה את אותו מנגנון שאנחנו מכירים לצערנו היטב ממקרים של אסון: "והחי ייתן אל ליבו". לקחת את ההתעוררות הגדולה לחיים הפרטיים והיום-יומיים שלנו.
לכן, כשירות מיוחד לשולחן השבת שלכם, אספתי ארבע התייחסויות ראשונות, של ארבעה רבנים מארבעה בתי מדרש שונים, כל אחד ונקודת המבט שלו על הסיפור הגדול. כולם מודים לקב"ה על הנס העצום. כולם קוראים להתחזקות בתורה ובמצוות. אבל כל אחד מתבונן בסיפור הזה דרך המשקפיים המיוחדים שלו.
2. נתחיל בדברים שאמר הרב זמיר כהן, יושב ראש ארגון 'הדברות'. בסרטון שהתפרסם השבוע הוא דיבר על ההשפעה של כל מצווה קטנה, של כל אחד מאיתנו, על המציאות כולה: "כל העולם רועש וגועש מהפלא הגדול שהיה במטוס. הטייס נדקר, ובדיוק יש שם מישהו שמצליח לחלץ, ויש רופא… שום היגיון אין בזה, בצירופים של כל כך הרבה פרטים ופרטי פרטים, שאם היה חסר אחד מהם – המטוס היה מתרסק.
אנחנו לא יודעים את החשבונות של הקב"ה, אבל צריך לראות מה שכתוב בדברי חז"ל: בחג הסוכות יש את המצווה של ארבעת המינים. הגמרא אומרת שכאשר אדם לוקח את ארבעת המינים ומנענע אותם למעלה, למטה, לצדדים, הנענוע הזה גורם לבטל כל מיני רוחות רעות, מזיקים, גזרות קשות שיש על עם ישראל.
כשאנחנו כאן בעולם מקיימים מצוות, אנחנו לא מבינים את הפעולה ואת ההשפעה שיש בעולמות העליונים. מה זה גורם, איך זה משפיע. גוי שיראה יהודי מנענע את ארבעת המינים, זה ייראה לו דבר מוזר. נדמיין אדם שנכנס לג'ונגל מלא חיות ומזיקים, בפחד גדול שיטרפו אותו. איך אפשר לצאת מכאן חי? בכניסה נותנים לו ביד מקל לייזר. והוא הולך עם המקל הזה ביער. שומע רעש של אריה – משתמש במקל, המכה של הלייזר מעיפה אותו. אם מישהו שלא מבין יסתכל עליו עושה תנועות עם המקל, הוא יגיד: האדם הזה לא שפוי. ואז, כשיראה את כל החיות בורחות, הוא יגיד: גם הן לא שפויות. אתן רואות מקל זז, אתן בורחות? אבל היום יודעים שיש אנרגיות, יש השפעות, יש קרינה.
מי שמאמין בבורא עולם שנתן לנו את המצוות, מבין שבכל מצווה יש תוכן, יש מהות, יש משמעות. ושוב – אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים, אבל מי יודע אם לא זה כנגד זה: התנועות האלה של ארבעת המינים של עם ישראל, שמאז המלחמה נמצא בכזאת התחזקות, כזאת עלייה. המספר של נוטלי ארבעת המינים בשנה הזו – לא היה תקדים כזה. יהודים שגם אם לא שומרים הכול, אבל מתחזקים בארבעת המינים. ציציות, שכל כך הרבה רואים היום צעירים שהולכים עם זה בגאווה, ציציות בחוץ. צריך לחזק ולעודד ולרומם אותם. מבטלים בזה הרבה גזרות. כל אדם שבידו לחזק את עצמו, לחזק את סביבתו, צריך לעשות את זה בימים הגדולים האלה".
3. ומהרב זמיר כהן, מזכה ההמונים, אל בית המדרש של 'התורה הגואלת'. אל קבוצת הוואטסאפ 'אדם לעמל יולד' (מעריך את האומץ לתת שם כזה תובעני לקבוצת חיזוק בוואטסאפ) עם הרעיון היומי של הרב דוד ג'יאמי מישיבת הר המור. "סוכות זה ענני הכבוד. זה השמירה על עם ישראל. ממה נהייתה הסוכה הזאת? מהרהורי התשובה של עם ישראל בכל עשרת ימי תשובה, עד שהקב"ה אמר 'סלחתי כדבריך'. מהקטורת של יום כיפור. מהתקיעות של השופר. התעוררות התשובה של עם ישראל – עושה את ה'פורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל'.
ובסוכות השנה הקב"ה פרס את סוכת שלומו עלינו בצורה שלא תאומן. איזו הארת פנים של ריבונו של עולם! איזה ענני כבוד הקב"ה סוכך עלינו! איזה קידוש השם יש לעיני כל אפסי ארץ!
ולא פחות מזה – הנס של התושייה. איזה בנים יש לקב"ה! איך הישראלים, היהודים, מתעשתים. בכל מקום אחר היו אנשים יוצאים מבולבלים, לא יודעים מה לעשות. איזו גבורה, איזו תושייה יש לטייס, ולנוסעי המטוס, לכל מי שתפס יד. לנטרל את המחבל, לתפוס את ההגה. קידוש השם. למעשה, פעמיים קידוש השם. הראשון: הארת הפנים העצומה של ריבונו של עולם ששומר על כל ישראל בכל מקום. פורס עליו את הענן שלו. 'כי יצפנני בסוכו' כפשוטו. ענני כבוד כמו ביציאת מצרים. ושתיים – הנס של הגבורה, של התושייה, של העוז. של חייליו של מקום שהקב"ה הולך בלבבות שלהם. אלה שני הדברים: הארת הפנים הגדולה של ריבונו של עולם, החיוך גדול של ריבונו של עולם. ואיזה יהודים יש פה בעולם. על זה אנחנו אומרים היום הלל גדול ומזמור לתודה גדול. כן יראנו ה' נפלאות בהמשך גאולתו".
הרב ג'יאמי מדבר על חייליו של מקום, שה' הולך בלבבם. כמה רחוקים גיבורי המטוס הצנועים, שלא הפסיקו להזכיר שם שמיים (להם אתם מאמינים, אני מקווה), מהרוח הרעה שהביאו אלינו בתקופת "המאבק בהפיכה המשטרית" גיבורים אחרים, אומנם בעלי אומץ גדול, וגם זכויות רבות בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל, אבל עם תועפות של כוחי ועוצם ידי. ומה לעשות, גבורה צבאית שמנותקת מהקודש עלולה להגיע בסוף לסתם בריונות. תשאלו את אהוד ברק וחבריו. גם הם הצילו בגבורה רבה מטוס חטוף או שניים.
4. ממשיכים. מהר המור במעבר חד לברסלב. אל דברים שאמר המשפיע הרב דוד גבירצמן במסיבה חגיגית בסוכה למחרת הנס: "אני רוצה לספר סיפורי מעשיות. 'מעשה משני טייסים'. כך היה מעשה: שני טייסים שאחד רצה להמריא, והשני רצה לנחות. וכל העולם עמד מלכת בגלל המעשה משני הטייסים.
אתה רוצה להמריא, אבל יש מישהו בתוכך שרוצה לנחות. ככה, באמצע החיים, הוא רוצה לנחות, הוא רוצה להתאבד, לקחת את הכול, לאבד לך את כל מה שזכית. 'תמות נפשי עם פלשתים'. והכוח הנורא הזה של הייאוש – הוא לא מוכן להתייאש לבד, הוא רוצה לייאש את כולם איתו ביחד. לייאש ולהפיל בדעת ולהחליש בדעת…
רק אתמול ישבנו בהילולה של רבנו, אפשר להמשיך את ההילולה הלאה. המשפט הידוע שכולם יודעים להגיד בשם רבנו הוא 'אין שום ייאוש בעולם כלל'. כולם אומרים את זה. זה נהיה סטיקר. אבל זו נקודת יסוד בדברי רבנו שאנחנו צריכים להבין עד כמה זה דבר שהוא חידוש גדול מאוד.
כשאתה מתייאש – אתה לא מאמין בה'. הרי בשביל להתייאש צריך להיות אדם שמתיימר מאוד מאוד. צריך להיות יומרה מטורפת כדי להתייאש! להתייאש זה להגיד: אין מה לעשות פה יותר, לא יצא מזה כלום. איך אתה יכול להגיד דבר כזה? הרי אתה לא יודע מה הסיפור שלך, מה הגלגול שלך, למה אתה נמצא פה, מה התכלית של כל דבר.
אז יש אחד שרוצה להנחית את המטוס בכל הכוח, והקב"ה נתן לו משרה, ונתן לו הגה בידיים, והוא יכול להתאבד, והוא מייאש. ועומד שמה מישהו אחר שהקב"ה אומר לו: שמע, גם אתה טייס. גם אתה יכול לקחת את ההגה. כל אחד עובר את זה בחיים. מישהו רוצה לייאש אותך לגמרי. אתה חושב שהוא נחמד כזה. בעל מוסר כזה. הוא רוצה להנחית לך את המטוס באמצע האוקיינוס. הוא רוצה להרוג לך את הימים הטובים. את חג סוכות. הוא רוצה להתאבד עם כל מה שעשינו באלול ובתשרי. הוא לא רואה בעיניים. הרי זאת הבעיה של כל המיואשים, שהם לא רואים בעיניים.
אבל מה שרבנו לימד אותנו? שלמרות שיש כוח כזה לייאוש, גם אתה טייס. לא רק היצר הרע. אתה יכול למשוך את המטוס למעלה. אתה יכול להחזיר אותו למקום. אתה יכול למשוך את ההגה באמצע התפילה. לחזור אל הקב"ה. 'אם אסק שמים שם אתה. ואציעה שאול – הנך'".
5. נסיים את המסקנות הראשונות של ועדת החקירה הרוחנית בשיחה השבועית הנפלאה (תמיד, לא רק בשבוע שבו כמעט נופל מטוס) של המרצה החב"די, הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון: "יש פסוק אחד שאמרנו כל יום השבוע: 'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו'. וכבר שאלו המפרשים: מה זה 'גבר עלינו חסדו'? זו מילה מאוד מוזרה, 'גבר'. לא צריכים להגביר חסד על אדם. אני לא צריך להתגבר עליך, להכניע אותך, ללחום בך כדי להעניק לך חסד. חסד הוא עדין. אתה גובר על מישהו כשאתם נלחמים, אתם במאבק, אני רוצה להכניע אותך. אבל כשאני רוצה להציף אותך באהבה, למה 'גבר עלינו חסדו'? היית צריך להגיד 'העניק לנו חסדו', 'נתן לנו חסדו', 'השפיע עלינו חסדו'. מה זה 'גבר עלינו חסדו'? זו לא מידת הגבורה, זו מידת החסד!
הנה אחד מהביאורים: לפעמים הבורא צריך כאילו 'להתגבר' עלינו, להגביר עלינו את החסד, כי אנחנו לא מוכנים לפתוח את הלב. אנחנו נרדמים בטיסה, לפעמים במודע או בלא מודע, ברצון או בשגגה או באונס. אני בורח מהאמת הפנימית שלי במשך שנים. אולי בגלל פחד, אולי בגלל טראומה, אולי בגלל רגילות, אולי בגלל התמכרות, אולי בגלל כאבים, אולי בגלל איזה מנגנון הגנה בתוך המוח שלי. אני פשוט לא מוכן לפגוש את עצמי. אני לא מוכן לפגוש את פנימיות הלב שלי. אני לא מוכן לפגוש את האמת הכי פנימית. אני מפחד.
מה ה' עושה? 'כי גבר עליי חסדו' – הוא צריך להתגבר עליי, על הפחדים, על החרדות, על הכיסויים, על הקליפות המכסות את עומק נשמתי, כדי להעניק לי את החסד, המתנה הכי גדולה בחיים – לפגוש את עצמי, את הנשמה שלי, את האנרגיה שלי, את היעוד שלי.
זה נכון אינדיווידואלית וקולקטיבית. הרי במשך שנים הרבה מאיתנו, עם ישראל פה בארצות הברית ובישראל, ברחנו מעצמנו כמו יונה נביא. מלפני ה' הוא בורח. ברחנו מן הנשמה שלנו, מן האמת שלנו. לא קל לעם ישראל לפגוש את עצמו, לא קל לנו לראות פנים בפנים מי אנחנו. ובשלוש השנים האחרונות, השנים הנוראות והמאירות הללו, 'גבר עלינו חסדו'. זה 'גבר' כי זה מעבר לאזור הנוחות שלנו. אין הרבה זמן. זה זורק אותנו לתוך מצב שבו אנחנו צריכים לפתוח את העיניים ולראות את האמת.
הקב"ה אומר לנו: תפסיקו לברוח. תפסיק לברוח. זאת הנשמה שלך, זה היעוד שלך, זה מה שאתה באמת רוצה ומשתוקק. אתה יהודי, והעולם מחכה לאור שלך, לאומץ שלך, לאמת שלך. אל תתבייש, אל תפחד מעצמך, אל תפחד מהאמת שלך. אתה ממתין לאור שלך, אשתך ממתינה לאור שלך, בעלך ממתין לאור שלך, הילדים ממתינים לאור שלך.
מדוע שאדם, טייס, ירצה לשלוח 182 נפשות, 27 ילדים, לרסק אותם לתוך ההר? מה הם עשו לו? הפשע היחיד שלהם הוא שהם יהודים. ובכל פעם שהעולם מזכיר לנו באלימות כזאת, מה אנחנו – זה 'גבר עלינו חסדו'. זה מזכיר לנו מי אנחנו, לשם מה נשלחנו לכאן. לא להתבייש.
הסיפור הנפלא הזה לדעתי ממחיש לנו את עבודתנו היום. ההיסטוריה היהודית היא טיסה אחת ארוכה ורוויית טלטלות, עליות וירידות, צלילות איומות, רגעים שבהם כל גוף המטוס רועד והיינו בטוחים שהוא עומד להתפרק, רחמנא ליצלן. ובכל זאת אנחנו פה, עדיין באוויר, והדור שלנו הוא הדור שנועד להביא את המטוס לנחיתה, להביא את ההיסטוריה היהודית אל תכליתה, להביא משיח וגאולה לעצמנו, לעולם כולו. לתקן עולם במלכות ש-ד-י. להתחיל להחדיר את השכינה לתוך הלב הגשמי שלנו ולתוך המרחב והבית והעולם שלנו. אלפי שנים של דורות יהודים אומרים לנו: 'תגמרו את העבודה, תביאו את המטוס הביתה, תנחיתו אותו, תסתערו על תא הטייס ותפתחו את הדלת'.
אז תלמדו מיניב. כי יש השפעה והשראה שרק אתה או את יכולים לפעול. אם רק תתרומם מעל הפחד, מעל הביישנות, ותיקח אחריות. קום למען עמך, למען ארצך, למען נשמתך, אל תיתן לפחד לנהל אותך. אנחנו לא נישאר במושבים, אנחנו נקום, ניקח את ההגה ונביא את המטוס הזה הביתה, בעזרת ה' יתברך, בקרוב ממש".
