יש אנשים שאנחנו יכולים לבלות איתם שעות ולצאת עם חיוך ויש כאלה שאחריהם אנחנו מרגישים מותשים בלי להבין בדיוק למה. מה באינטראקציה איתם גורם לנו להרגיש כאילו מישהו רוקן לנו את הסוללה?
התחושה הזאת שאתם חוזרים הביתה ממפגש עם אדם מסוים, מתיישבים על הספה ומרגישים שאתם צריכים שקט. לא בהכרח התווכחתם, לא עברתם יום קשה במיוחד ולפעמים אפילו נהניתם מהשיחה. ובכל זאת, משהו במפגש השאיר אתכם בלי כוחות.
לעומת זאת, יש אנשים שאחרי מפגש איתם אנחנו מרגישים קלילים יותר. ההבדל הזה מעורר שאלה מעניינת: האם יש אנשים שבאמת מרוקנים אותנו מאנרגיה, או שהתחושה הזאת קשורה למה שקורה בינינו לבינם?
המונח "ערפדי אנרגיה" מתאר באופן לא רשמי אנשים שאנחנו מרגישים מותשים אחרי אינטראקציה איתם. האדם שמולנו לא בהכרח מתכוון להתיש אותנו – לפעמים מדובר בדינמיקה שנוצרת בין שני אנשים ומשפיעה על התחושה שלנו הרבה אחרי שהמפגש מסתיים.
זה לא מה שהם אומרים, זה שאנחנו מרגישים לידם
יש אנשים שהנוכחות שלהם גורמת לנו להרגיש שאנחנו צריכים להתאמץ. אנחנו בוחרים מילים בזהירות, מנסים לשמור על אווירה טובה או בודקים אם משהו בהתנהגות שלנו הפריע להם. לפעמים אנחנו אפילו לא מזהים את המתח בזמן אמת ורק כשאנחנו מתרחקים אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לשקט.
כשאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה
יש אנשים שגם שיחה פשוטה איתם דורשת מאיתנו יותר מדי אנרגיה. זה יכול לקרות כשהם מזלזלים בדברים שאנחנו אומרים, מתווכחים על כל פרט, לא באמת מקשיבים או גורמים לנו לחזור שוב ושוב על עצמנו. במקום לנהל שיחה זורמת, אנחנו מוצאים את עצמנו מתאמצים להסביר, להתגונן או להתמודד עם תגובות שמקשות על התקשורת.
איך יודעים אם אדם מרוקן אותנו?
במקום למהר לתייג מישהו כ"ערפד אנרגיה", כדאי לשים לב לתחושות שלנו. האם אנחנו מרגישים חופשיים להיות עצמנו לידו? האם יש מקום גם לצרכים ולרגשות שלנו? והאם אנחנו יוצאים כמעט מכל מפגש איתו בתחושה של עייפות או הקלה כשהוא מסתיים?
אם התחושה חוזרת שוב ושוב, אפשר לנסות להציב גבולות, לצמצם את משך המפגשים או לדבר בכנות על מה שמפריע לנו. לא חייבים לנתק קשר כדי לשמור על הכוחות שלנו, אבל גם לא כדאי להתעלם מהתחושה שנותרת אחריו.
