יש מי שעושים הכול כדי להסיט את הדיון מהמחדל הנורא של ליל 7 באוקטובר.
במקום לעסוק בבכירי צה"ל והשב"כ, שלא התריעו בפני הדרג המדיני ולא עדכנו אותו במידע שהצטבר, מעדיפים בחלקים נרחבים בשמאל ובתקשורת להשאיר אותנו בדיון הקונספציה בלבד.
רוצים לדבר על עשרים שנים אחורה? מצוין. אבל אז צריך לדבר על כולן. לא רק על ראש ממשלה אחד, שר ביטחון אחד או קבינט אחד, ולרבות על ממשלת השמאל שכיהנה כשנה וחצי לפני הטבח בתמיכת מפלגות ערביות תומכות טרור, בזמן שמחבלי חמאס התכוננו למתקפה הרצחנית וצחצחו חרבות.
וכן, גם על הסרבנות של אנשי שמאל קיצוני, בעיקר בחיל האוויר ובמודיעין, שהכניסו את המאבק הפוליטי אל תוך הצבא ואיימו לפגוע בכשירותו וכנראה גם הצליחו, גם אותה ואת השלכותיה שלא שכחנו לרגע – צריך לחקור.
האחריות המדינית לא נעלמת, ואיש אינו פטור מבדיקה וחקירה. אבל גם עשרים שנות קונספציה חמורה ככל שתהיה, לא יכולות למחוק את השאלות על אותו לילה ועל השעות הארוכות בבוקר הארור, שבהן הפיקוד הבכיר לא סיפק מענה לאסון שהתחולל.
ודבר אחרון, הגיע הזמן להפסיק לומר באופן גורף "צה"ל נכשל". הלוחמים והמפקדים בשטח נלחמו בגבורה, לעיתים ללא פקודות וללא סיוע, והצילו חיים במחיר דמים כבד.
צה"ל לא נכשל. הלוחמים שלו נלחמו כמו אריות, הצילו חיים ושילמו בדמם על מחדל קשה שלא הם יצרו. מי שכשלו ובענק הם בכירי הפיקוד בצה״ל ובשב״כ, שהיו אמורים להגן על אזרחי ישראל ברגע האמת. את האחריות ואת האשמה שלהם לא יצליחו לקבור תחת עשרים שנות קונספציה.
אפשר לנסות לשכתב את הנרטיב, אבל אי אפשר לשכתב את מה שקרה באותו לילה ארור.
