אתמול דיברנו כולנו על השבעה באוקטובר, על הכאב הבלתי נתפס ועל התופת. אבל היום, אני רוצה לדבר דווקא על השמונה באוקטובר.
תזכרו מה קרה כאן בבוקר ההוא: ברגע אחד שכחנו את כל הקרעים שלפני השבעה באוקטובר. חודשים ארוכים של מחלוקות קשות, של הפגנות, של מריבות שקרעו אותנו לגזרים הכל נמחק ברגע אחד של התפכחות, והתאחדנו כאיש אחד בלב אחד.
ברגע ההוא לא היה ימין ולא היה שמאל, לא דתיים ולא חילונים. הדם רתח אצל כולנו. היה זעם קדוש ורצון ברור אחד מקיר לקיר להכות באויב, לחסל את שלטון הטרור בעזה עד עפר, בלי לגמגם ובלי להתנצל. משמאל ומימין כולם אמרו את זה בקול צלול: אין שם חפים מפשע אחרי שראינו מי צהל, מי בזז ומי שחט. הייתה תמימות דעים מוחלטת שאת המפלצת הזאת משמידים.
וכמו אחים שמחבקים ודואגים אחד לשני, עמדנו יחד מול התהום. אנשים עלו על מדים בלי לחכות לצו, פתחו את הבתים, תרמו, נלחמו, והביטו זה בזה רק דרך עיניים של שותפות גורל. ראינו את העוצמה של הלוחמים בטנקים ובסמטאות, סרוגים וקיבוצניקים, תל אביבים ומתנחלים, ששמרו על הגב אחד של השני תחת אש ומסרו את נפשם למעננו.
הם לא שאלו מי הצביע למה לפני שיצאו לחלץ פצועים, הם ראו רק דבר אחד מול העיניים: את עם ישראל, את הבית של כולנו. והאחדות הזאת לא התפרקה. היא קיימת בינינו, חיה ובועטת, גם כשיש מי שמנסה להחזיר אותנו אחורה. מותר לנו לא להסכים, תמיד נתווכח – אבל אסור לנו לשנוא!
אסור לעשות דווקא, ואסור לתת לפוליטיקה לפרק את מה שנקנה בדמים.
אנחנו חייבים להישיר מבט למשפחות השכולות, לפצועים ולחיילים בשטח, ולהבטיח להם שלא נחזור לעולם למקום שבו היינו בשישה באוקטובר.
השמונה באוקטובר הוכיח לעולם ולנו: כשאנחנו זוכרים שאנחנו אחים, אף כוח בעולם לא יכול לנצח אותנו.
