במשך שנים סיפרנו לעצמנו שהעולם השתנה, שהאנטישמיות היא בעיקר זיכרון היסטורי ושמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להסתמך גם על רצונם הטוב של אחרים. ב-7 באוקטובר האשליה הזאת התנפצה. הלקח הציוני הישן חזר להיות אקטואלי: עם ישראל חייב להיות מסוגל להגן על עצמו, בכוחות עצמו, במדינתו שלו.
בבוקר 7 באוקטובר, מחבלי חמאס לא שאלו את קורבנותיהם כיצד הם מצביעים, אם הם דתיים או חילונים, אנשי ימין או שמאל, תושבי קיבוץ או מתנחלים. בעיני הרוצחים הייתה עובדה אחת שהכריעה את גורלם: הם היו ישראלים ויהודים.
בתוך שעות ספורות חזר עם ישראל אל אחת האמיתות העתיקות ביותר בתולדותיו. אפשר להתווכח בתוכנו על פוליטיקה, אמונה, גבולות וזהות. אויבינו אינם תמיד טורחים לעשות את ההבחנות האלה עבורנו. ומכאן נובע הלקח הגדול של התקופה הזאת: הציונות איננה פרק בספר ההיסטוריה. היא תשובה אקטואלית לשאלת הקיום היהודי.
האשליה שנשברה
מאז האמנציפציה באירופה התנהל בתוך העם היהודי ויכוח עמוק: האם עתידו של היהודי נמצא בהשתלבות מלאה בין העמים, או בבניית כוח יהודי עצמאי?
הציונות הציעה תשובה ברורה. היא טענה כי לא די בכך שהיהודי יהיה משכיל יותר, מודרני יותר או מקובל יותר. כל עוד הוא תלוי בחסדי אחרים לביטחונו, הוא נותר פגיע. לכן ביקשה הציונות לא רק להקים בית ליהודים, אלא לשנות מן היסוד את מצבם ההיסטורי. במקום מיעוט המחכה להגנתו של שליט זר, עם בעל מדינה. במקום קהילה המתחננת להגנה, אומה המחזיקה צבא. במקום תלות ברצונם הטוב של אחרים, אחריות יהודית לגורל היהודי.
השואה העניקה לטיעון הזה משמעות מחרידה. אבל דווקא הצלחתה האדירה של מדינת ישראל גרמה לנו, עם השנים, לשכוח חלק מן הלקח. ישראל נעשתה חזקה. יהודי המערב השתלבו בהצלחה חסרת תקדים באקדמיה, בתקשורת, בכלכלה ובתרבות. העולם נעשה גלובלי. הגבולות התרבותיים היטשטשו. וכך נולדה אשליה מסוכנת: אולי הבעיה היהודית נפתרה. 7 באוקטובר הזכיר לנו שהיא לא.
כש"העולם הנאור" עמד למבחן
אחרי 7 באוקטובר חלקים משמעותיים מן האליטה המערבית נכשלו שוב במבחן המוסרי. באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם התקיימו הפגנות שבהן יהודים חששו להציג סממנים יהודיים. אינטלקטואלים שבמשך שנים דיברו בשם זכויות אדם, נשים ומיעוטים מצאו לפתע שפה מורכבת להפליא כאשר הקורבנות היו יהודים. חמאס היא "תנועת התנגדות חמושה".
האבסורד זעק לשמיים. ארגונים איסלאמיסטיים שרודפים לא מאמינים, שוללים זכויות מנשים ומקדשים אלימות הפכו לפתע, בעיני חלק מן האקדמיה המערבית, לבני ברית רעיוניים במאבק ב"מדכא". השיא הגיע בשימוע המפורסם בקונגרס האמריקאי, כאשר נשיאות הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה ו-MIT התקשו להשיב באופן חד משמעי אפילו לשאלה האם קריאה לרצח עם של יהודים מפרה את כללי האוניברסיטה.
התרחשויות אלו גרמו ליהודים רבים שהתערו בחברה הגבוהה לחוש הפניית עורף מחבריהם, שהיוו סמל למוסר ויושרה, והחלו לתהות מחדש על זהותם היהודית-קוסמופוליטית ועל קבוצת השתייכותם החברתית.
לאנטישמיות יש מילון חדש
האנטישמיות של המאה ה-21 איננה חייבת להגיע במדים חומים או לדבר בשפה הגזעית של אירופה הישנה. היא למדה את השפה של התקופה. היא יכולה לדבר בשם אנטי-קולוניאליזם, זכויות אדם, צדק חברתי ואפילו הומניזם. כמובן, לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. מדינה דמוקרטית יכולה וצריכה לעמוד לביקורת.
אבל כאשר אותה מערכת מוסרית דורשת מהיהודים סטנדרט שאינה דורשת מאחרים, כאשר היא מוחקת את ההיסטוריה היהודית, מתעלמת מכוונותיהם המוצהרות של אויבי ישראל ומתקשה להבחין בין מי שטובח באזרחים לבין מי שנלחם כדי להגן עליהם, כבר אי אפשר לפטור את התופעה כביקורת מדינית רגילה.
זהו בדיוק המקום שבו יהודים רבים בעולם חוו מאז 7 באוקטובר תחושת בגידה. אנשים שראו את עצמם קודם כל כאמריקאים, בריטים, צרפתים או אזרחי העולם גילו לפתע שבעיני אחרים הם עדיין יהודים. ההיסטוריה שבה ודפקה על הדלת.
גם התקשורת עמדה למבחן
אותו כשל התגלה בחלקים מן התקשורת הבינלאומית. בימים שבהם ישראל עוד אספה את גופות נרצחיה וניסתה להבין את ממדי האסון, חלק מכלי התקשורת כבר עברו במהירות לשאלה כיצד תגיב ישראל, מתי תעצור ומה יהיה "היום שאחרי". הסיפור השתנה במהירות. פחות חמאס. פחות חטופים. פחות האידיאולוגיה שהובילה לטבח. יותר סיוע הומניטרי. יותר דרישה ל"פרופורציונליות". יותר לחץ לסיום המלחמה.
כאשר מחבלים הופכים ל"לוחמים", טבח הופך ל"התנגדות", ותגובה צבאית של מדינה מותקפת מנותקת מן האירוע שגרם לה, השפה איננה רק מתארת את המציאות. היא מעצבת אותה. ולמילים האלה יש מחיר מדיני.
המוסדות הבינלאומיים וההיפוך המוסרי
גם במוסדות הבינלאומיים התברר עד כמה ישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידי הקהילה הבינלאומית. זמן קצר לאחר הטבח כבר קראה העצרת הכללית של האו"ם להפסקת אש מבלי שההחלטה כללה גינוי מפורש של חמאס. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש בחר לומר כי מתקפת חמאס "לא התרחשה בוואקום".
בתי הדין הבינלאומיים הפכו את ישראל, המדינה שהותקפה, למוקד של הליכים והאשמות חמורות. ארגוני זכויות נשים התקשו במשך זמן ממושך לתת ביטוי הולם לעדויות על אלימות מינית שביצעו מחבלי חמאס. כל אחד מן האירועים האלה ניתן לדיון בפני עצמו. אבל התמונה המצטברת חשובה יותר. היא מזכירה לנו אמת שהציונות הבינה כבר לפני יותר ממאה שנה: הקהילה הבינלאומית יכולה להיות שותפה, ידידה ובעלת ברית. היא אינה יכולה להיות תחליף לאחריות הלאומית שלנו.
ההבדל בין קישינב לכפר עזה
יש דמיון מצמרר בין יהודים המסתתרים מפני פורעים בקישינב לבין משפחות שהסתגרו בממ"דים ביישובי העוטף. אבל יש גם הבדל היסטורי עצום. בקישינב ליהודים כמעט לא היה מי שיבוא. ב-7 באוקטובר הייתה מדינה יהודית. נכון שהיא הופתעה. מערכותיה כשלו. המחיר היה נורא. אבל אז הגיעו חיילים. הגיעו שוטרים. הגיעו אזרחים חמושים. וליהודים ניתנה ההזדמנות להילחם בחזרה. זה הביטוי המזוקק ביותר למהפכה הציונית.
בניגוד למה שהרצל חזה, הציונות לא הצליחה לשמור שלעולם לא ירדפו יהודים. אבל היא כן הבטיחה שכאשר ירדפו אותם, הם לא יהיו עוד חסרי אונים. מאז ימי בר כוכבא כמעט שלא התקיימה מציאות שבה עם ישראל יכול היה להשיב בעוצמה צבאית מאורגנת למי שביקשו לטבוח בו. מדינת ישראל שינתה את המשוואה הזאת. לא ביטלה את האנטישמיות. לא העלימה את אויבינו. היא ביטלה את חוסר האונים.
אויבינו אינם מבדילים בינינו
יש גם לקח פנימי. ב-7 באוקטובר נרצחו אנשי ימין ואנשי שמאל, דתיים וחילונים, תושבי קיבוצים, חיילים, צעירים שבאו לרקוד ומשפחות שהתעוררו לבוקר של חג. מבחינת חמאס לא היה כאן ויכוח בין "מחנה השלום" ל"מחנה הלאומי". היה יהודי. זאת אמת קשה, אבל יש בה גם מסר של אחדות: הגורל היהודי משותף.
הזיכרונות שלא מרפים: אנשי זק"א משחזרים את מראות 7 באוקטובר
אפשר וצריך לנהל ויכוחים קשים בתוך החברה הישראלית. אבל אסור לטעות ולחשוב שהמחלוקות הפנימיות שלנו משנות את האופן שבו אויבים אנטישמיים רואים אותנו. הם מזכירים לנו שוב ושוב שאנחנו עם אחד.
אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נזכור זאת. המסקנה מכל זה איננה שעל ישראל להסתגר מן העולם. להפך. ישראל זקוקה לבריתות, ובראשן הברית עם ארצות הברית. היא זקוקה לדיפלומטיה, למסחר, לשיתוף פעולה מדעי וליחסים בינלאומיים חזקים. אבל יש הבדל בין ברית לבין תלות. מדינה ריבונית יכולה לקבל עזרה. היא אינה יכולה למסור לאחרים את האחריות לקיומה.זהו הלקח הציוני. ראשית, עלינו להחזיק כוח מגן יהודי עצמאי וחזק מספיק כדי להביס את מי שמבקשים להשמיד אותנו. שנית, עלינו להבין שהזהות היהודית אינה מטען שאפשר להשאיר מאחור בדרך אל הכפר הגלובלי. בין אם אדם דתי או חילוני, ימני או שמאלני, ישראלי או יהודי בתפוצות, הוא חלק מסיפור היסטורי גדול ממנו.
ושלישית, כאשר אויבינו אומרים לנו מה הם מבקשים לעשות, עלינו להקשיב. לא ללגלג. לא להסביר שהם אינם מתכוונים לכך באמת. לא להניח שהזמן יהפוך אותם למתונים. ההיסטוריה היהודית מלאה באזהרות שלא נלקחו ברצינות. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הפריבילגיה הזאת.
לעולם לא להיות שוב חסרי אונים
אפשר לשאול את השאלה הקשה: האם ייתכן שחלקים כה גדולים מן העולם טועים ואנחנו צודקים? זו אינה שאלה חדשה. כבר במאה ה-19 הזכיר אחד העם כי במשך מאות שנים האמינו חברות שלמות בעלילות דם נגד יהודים, אף שהעלילה עצמה הייתה שקר מוחלט. מספר המאמינים בטענה אינו הופך אותה לאמת.
אולם גם תחת תנאי ההישרדות הקשים ביותר, העם היהודי מעולם לא חדל להשמיע את קולו הייחודי על במת ההיסטוריה. במשך אלפי שנים של גלות, רדיפות והשמדה, שמרנו על זהותנו, על אמונתנו, על קדושת החיים ועל התקווה לשוב לארצנו. לא רק שרדנו, אלא הותרנו חותם עמוק על הציוויליזציה האנושית.
זהו אולי הלקח הגדול של ההיסטוריה היהודית: אויבינו הצליחו שוב ושוב לפגוע בנו, אך מעולם לא הצליחו להכריע אותנו. הציונות הוסיפה ליכולת ההישרדות היהודית מרכיב שהיה חסר במשך דורות רבים: ריבונות וכוח להגן על עצמנו.
לאחר ה-7 באוקטובר, עלינו לשוב ולהבין את משמעותה. מדינת ישראל איננה רק המקום שבו העם היהודי חי. היא הערובה לכך שלעולם לא יהיה עוד חסר אונים מול מי שמבקש לכלותו. עברנו פרעונים, אימפריות, גלויות, פוגרומים והשמדה. אנחנו עדיין כאן. הפעם, לא רק עם אמונה ותקווה, אלא גם עם מדינה, צבא ויכולת להשיב מלחמה. זוהי הציונות. וזוהי האחריות שלנו לדורות הבאים. זה מה שעמד למבחן ב-7 באוקטובר. וזה מה שאסור לנו לשכוח שוב.
