שלוש שנים לאחר טבח 7 באוקטובר, שלושה מהפנים המזוהות ביותר עם ערוץ 14 חוזרים לרגעים הראשונים של המלחמה – הפעם מהצד השני של המסך. בסרט מיוחד בשם "חזרה לאוקטובר", שיצרה שירה קריפס, מתיישבים ינון מגל, אראל סג"ל ושמעון ריקלין מול קטעי ארכיון משידוריהם במוצאי שמחת תורה, וצופים בעצמם מנסים להבין את ממדי האסון שהתחולל שעות ספורות קודם לכן.
במהלך הסרט, שאורכו כעשר דקות, השלושה משחזרים את השעות הראשונות של הטבח, מתייחסים לאמירות שהשמיעו בזמן אמת וחושפים כיצד השתנתה תפיסת עולמם בעקבות המלחמה. לצד הזיכרונות האישיים והמשפחתיים, עולים גם חילוקי דעות על משמעותו ההיסטורית של 7 באוקטובר, על האחדות בעם ועל תפקידה של התקשורת בתקופת המלחמה.
"לא יודע מאיפה זה בא": התפילה של ינון מגל
אחד הרגעים הראשונים שבהם מתמקד הסרט הוא פתיחת השידור המיוחד של "הפטריוטים" במוצאי 7 באוקטובר. באותו ערב, כשממדי הטבח עדיין לא היו ברורים לחלוטין, בחר מגיש התוכנית ינון מגל לפתוח את השידור בתפילת "אחינו כל בית ישראל". "ברשותכם, תרשו לי להגיד תפילה קצרה", אמר מגל לצופים, לפני שקרא את התפילה לשלומם של הנתונים בצרה ובשביה.
כשמגל צופה בעצמו כעבור זמן, הוא מגלה כי כלל לא זכר את הרגע הזה עד שאחותו הזכירה לו אותו. "אחותי הזכירה לי את זה לפני כמה זמן, אני לא זכרתי את זה. ואז הלכתי והסתכלתי, ואני חושב שזה מקסים. אני חושב שזה… איך אומרים? אותנטי", הוא מספר.
מגל מסביר כי העובדה שחברי הפאנל שומרי שבת השפיעה על האופן שבו הגיעו לשידור. "אנחנו לא שידרנו באותה שבת כי אנחנו שומרים שבת. והכול הצטבר כזה במהלך השבת, כשאתה שומע כל מיני דברים ואתה בא. ואני לא יודע מאיפה זה בא, אבל אני חושב שזה סימן גם באמת את מי שאנחנו".
"חיכיתי למוצאי שבת": השעות הראשונות של שמעון ריקלין
גם שמעון ריקלין חוזר לאותו בוקר שבו התעורר לקול האזעקות בתל אביב, מבלי להבין את גודל האירוע. "בשש וחצי בבוקר שמענו אזעקות. אני הערתי את אשתי, אמרתי לה: 'תשמעי, זה מוזר. מה פתאום אזעקות בשש וחצי בבוקר?'. אני לא מבין מה קורה", הוא משחזר.
לדבריו, במהלך השבת נמנע מפתיחת הטלפון ומהדלקת הטלוויזיה, ולכן המידע על המתרחש בדרום הגיע אליו בהדרגה, בעיקר משיחות עם אנשים בבית הכנסת ובסביבתו. "רק לקראת שעות הצהריים, אחר הצהריים, הדברים מחלחלים. אתה שומע פה, אתה שומע שם, אתה שומע בבית כנסת. אתה מתחיל להבין שקורה פה אירוע שהוא אירוע יוצא דופן בעוצמתו. חיכיתי למוצ"ש להתעדכן".
בשידור מאותו ערב נשמע ריקלין מזהיר כי ייתכן שגם באותם רגעים הציבור עדיין אינו מבין את גודל האירוע שבו נמצאת מדינת ישראל.
הוויכוח בין מגל לסג"ל: האם זה האסון הגדול בתולדות המדינה?
אחד הקטעים המרכזיים בסרט מחזיר את הצופים לוויכוח שהתפתח בשידור הראשון בין ינון מגל לאראל סג"ל, סביב השאלה כיצד יש להגדיר את ממדי האסון. "אנחנו באירוע, בעיניי, ואנחנו נדע עוד ועוד דברים שייצאו… אז אני אומר את זה ככה בזהירות: באירוע הכי קשה בתולדות מדינת ישראל", קבע אז סג"ל. מגל חלק עליו מיד: "לא, הוא לא האירוע המלחמתי הכי קשה בתולדות מדינת ישראל".
סג"ל הבהיר כי הוא מתייחס בעיקר למכה שספגה האוכלוסייה האזרחית, בעוד מגל טען כי במלחמת העצמאות ובמלחמת יום הכיפורים נשקפה למדינת ישראל סכנה קיומית חמורה יותר. בצפייה המחודשת, השניים מסבירים את עמדותיהם ומגל אף מכיר בצדקת חלק מדבריו של סג"ל.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"במובן מסוים, אראל צודק שזו המכה הכי קשה שקיבלנו, כי זה היה מטורף וביום אחד. אני צודק במובן של הסכנה הקיומית. כלומר, לא הייתה פה סכנה קיומית. במלחמת השחרור ובמלחמת יום הכיפורים היה החשש שזה חורבן בית שלישי", הוא אומר.
סג"ל מצדו מדגיש כי במבחן הפגיעה באזרחים מדובר באירוע חסר תקדים, אך מבקש להבחין בין ממדי הטבח לבין משמעותן ההיסטורית של מלחמות ישראל. "כאירוע אחד מול אזרחים – זה האירוע הכי קשה, אין בכלל ספק, לא היה אירוע כזה. האם זה יותר משמעותי ממלחמת ששת הימים או מלחמת יום כיפור? אני לא משוכנע".
מגל ממשיך ומותח ביקורת על האופן שבו, לטענתו, התקשורת הישראלית עיצבה את תפיסת האירוע. "התקבעה תודעה שהיא מערוצי השמאל, שזה האסון הכי גדול", הוא טוען, ומבהיר כי למרות ממדי הפגיעה הקשים, לשיטתו לא נשקפה באותו יום סכנה לעצם קיומה של המדינה.
"יש מצב שטעיתי": ההודאה של שמעון ריקלין
רגע בולט נוסף בסרט מגיע כאשר ריקלין צופה בהצהרה נחרצת שהשמיע במוצאי הטבח. "חברים יקרים, ישראל שהכרתם לא תהיה יותר", הכריז אז בשידור. "מחר כולנו נקום למדינת ישראל חדשה! חדשה בתפיסות, חדשה בהבנת המסוכנות שלנו, חדשה בהבנה מי האויב האמיתי שלנו". אלא שכאשר הוא נשאל על הדברים בצפייה המחודשת, ריקלין מפתיע בתשובתו הקצרה: "יש מצב שטעיתי".
כששירה קריפס מבקשת ממנו להסביר, הוא משיב: "אני חשבתי שכולם יבינו, אני חשבתי שהפור נפל. שמדינת ישראל תבין את גודל האיומים שנמצאים סביבה, את החיבור המסוכן בין האסלאם לשמאל הקיצוני שקורה באירופה ובעוד מקומות בעולם, שיבינו כמה אויבים יש מסביבנו ובתוכנו".
לדבריו, המציאות הפוליטית בישראל אינה משקפת את השינוי העמוק שציפה לו בעקבות הטבח. "ואנחנו מגיעים למערכת בחירות – וכאילו לא קרה ה-7.10", הוא אומר. בהמשך הסרט מתייחס ריקלין גם לשינוי שעבר בעצמו. "אני איש ימין, אבא שלי היה בלח"י זכרונו לברכה. גם אני לא הבנתי עד כמה שונאים אותנו", הוא מספר.
לדבריו, המלחמה חידדה אצלו את ההבנה שגם מחוץ לגבולות ישראל, יהודים אינם יכולים להניח שביטחונם מובטח. "אנחנו עם קטן עם רעיון עצום וגדול שהעולם מתקשה לקבל. ואנחנו תמיד נצטרך להגן על עצמנו, לחיות על חרבנו ולהיות חזקים מאוד מאוד".
"אני מדבר גם כעיתונאי, גם כאבא": הרגעים הקשים של אראל סג"ל
חלק ניכר מהסרט מוקדש להתמודדות האישית של אראל סג"ל, שבנו שירת כלוחם בזמן מתקפת חמאס ובהמשך המלחמה. סג"ל מספר כי כבר בבוקר 7 באוקטובר הסיע את בנו, שהיה אז מפקד מחלקה בפלוגת מסלול, וכי בהמשך הבין עד כמה קרוב היה גם הוא להימצא באזור הלחימה."אם היו אומרים לי להגיע לגדוד 51, יכול להיות שלא הייתי פה, כי הייתי נוסע, וכמו הרבה אחרים שהגיעו בדרך ולא הגיעו", הוא אומר.
כשנשאל אם התלבט להגיע לשידור, הוא משיב בשלילה: "לא, אין דבר כזה. אתה בא לשידור". אולם הצפייה המחודשת בעצמו מעוררת בו גם מחשבות אישיות. "אני רואה את עצמי ואני מבין שהשנה הזאת הזקינה אותי מאוד", הוא אומר. באחד מקטעי הארכיון נשמע סג"ל קורא לאחדות בעם ולהימנעות מחשבונות פנימיים בשעה שחיילי צה"ל נלחמים.
"היום אנחנו כולנו גילינו מי האויב. גילינו שהגורל היהודי מכה בנו, ובצורה הכי אכזרית שיש. זה פוגרום יותר חמור מקישינב", אמר אז. בהמשך הוסיף כי עוד יגיע הזמן לערוך את החשבונות ולהביע את הכעסים.
בצפייה המחודשת הוא עומד מאחורי המסר. "אני חושב שזו הייתה הגישה הכי נכונה באותו ערב. בפרט שאני ידעתי מה המחיר, כבר ידעתי על הרבה מאוד חברים של הבן שלי שנהרגו שם".
"אני מדבר פה גם כעיתונאי, גם כאבא", הוא מדגיש.
הטענה של סג"ל נגד "אחים לנשק": "צילמו אותו אומר תודה"
בהמשך הריאיון נשאל סג"ל אם הקריאות לאחדות נוצלו בידי גורמים אחרים. בתשובתו הוא מספר על אירוע שלטענתו התרחש סביב בנו במהלך המלחמה, ומפנה האשמות כלפי אנשי "אחים לנשק". "'אחים לנשק' ניצלו את זה שהלכו לבן שלי, צילמו אותו", הוא טוען.
לדבריו, באותה תקופה חיפש אפודי מגן וקסדות עבור בנו וחבריו, ונאמר לו כי יסייעו בהשגת הציוד. אלא שלטענתו, בפועל הגיעו הפעילים עם חטיפים וגרביים וצילמו את בנו מודה להם. "הם לא הביאו לו וסטים – הם הביאו לו חטיפים וגרביים שכולם קיבלו, וצילמו אותו אומר תודה. אני לא ידעתי את זה, אני חשבתי שהביאו לו ציוד", הוא מספר.
סג"ל מוסיף כי למרות התחושה שגורמים שונים ניצלו את הקריאה לאחדות, הוא אינו מתחרט על עצם המסר שהשמיע בתחילת המלחמה. "אדם צריך להיות אחראי על מה שהוא עצמו. שאלת את עצמך מה הקדוש ברוך הוא היה רוצה מאיתנו? אז מה אכפת לי הצד השני?", הוא אומר, אך מוסיף: "אי אפשר להגיש את הלחי השנייה כל הזמן". יצוין כי הדברים מובאים כטענותיו של סג"ל במסגרת הסרט, ולא הוצגה בתמלול תגובת ארגון "אחים לנשק" לטענות.
"אני לא רואה את העתיד שלי בטלוויזיה לנצח"
לקראת סיום הסרט חושף סג"ל גם את המחיר האישי שגבתה ממנו המלחמה ואת השפעתה על עתידו המקצועי. "זה די גרם לי להבין אחרי השנה הזאת, שאני לא רואה את העתיד שלי בטלוויזיה לנצח", הוא אומר. לדבריו, בתקופת המלחמה התקשה לשמור על ריחוק רגשי מהאירועים שעליהם דיווח ופרשן, במיוחד לנוכח שירותו הקרבי של בנו.
"במלחמה כזאת קשה להיות מנותק רגשית. היו רגעים קשים – הבן שלי היה בפלוגת סג'עייה, רגעים לא קלים במלחמה הזאתי. ולא תמיד הייתי בקו הצוהל והשמח של כולם פה".
"הרגשתי שיש עליי אחריות לרומם את רוח העם"
גם ינון מגל מתייחס בסרט לתפקידו התקשורתי במהלך המלחמה. לדבריו, מעבר לסיקור האירועים, הוא ראה בעצמו מי שנדרש לחזק את הציבור, את החיילים ואת ההנהגה בתקופה של משבר לאומי. "הרגשתי שיש עליי אחריות לרומם את רוחו של עם ישראל, ושל הצבא ושל החיילים, ושל ההנהגה שלנו – לתת להם כוח", הוא אומר.
מגל מוסיף כי אחת ממטרותיו הייתה להציב קו תקשורתי שונה מזה של כלי תקשורת אחרים, שלטענתו החלישו את רוח הציבור. "ממש לתת קונטרה לתקשורת הישראלית שהחלישה מאוד ודיכאה מאוד את העם, ונתנה תחושה שאנחנו מפסידים", הוא אומר.
בהתייחסו לתוצאות המערכה, מגל מביע שביעות רצון מההישגים הצבאיים מול חמאס, חיזבאללה ואיראן, ומדגיש כי בעיניו מדובר בתהליך שעדיין לא הסתיים. "בחלקים גדולים עם ישראל התפכח, ואני חושב שאנחנו תרמנו לאירוע הזה, לפקוח את העיניים של עם ישראל. זה היה דבר חשוב בתקופה הזאת". כשקריפס שואלת אותו בסיום הדברים אם ישראל מנצחת, הוא משיב ללא היסוס: "כן, חד-משמעית".
"עצרנו את זה בזמן": המבט לאחור של סג"ל
את הסרט חותמת גם התייחסותו של אראל סג"ל למצבה האסטרטגי של ישראל לאחר המלחמה. למרות המחיר הכבד והקשיים האישיים, הוא סבור כי מצבה הביטחוני של ישראל השתפר ביחס למציאות שקדמה ל-7 באוקטובר. "אם אתה מסתכל על המצב של ישראל היום מבחינה גיאואסטרטגית, הוא הרבה יותר טוב ממה שהוא היה ב-7 באוקטובר", הוא אומר.
סג"ל מעריך כי אילו התרחשה מתקפה דומה כעבור עשור, בשילוב עם האיומים מצד איראן וחיזבאללה, המחיר שהיה נגבה מישראל עלול היה להיות כבד בהרבה. "על זה אני כן מסתכל ואני אומר: עצרנו את זה בזמן", הוא מסכם. "לא יהיה מושלם. אנחנו באזור שתמיד נלחם בו על חיינו ואין מה לעשות".
הסרט "חזרה לאוקטובר" מציג את שלושת אנשי התקשורת ברגעים שונים מאלה שבהם הצופים רגילים לראות אותם: לא רק כמגישים ופרשנים, אלא גם כאנשים שחוזרים אל אמירותיהם בזמן אמת, מתמודדים עם הזיכרונות האישיים ומנסים לבחון מה השתנה מאז אותו מוצאי שבת. לצד המחלוקות והפרשנויות השונות, הסרט מציב במרכזו שאלה אחת: עד כמה השתנתה מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר – ועד כמה השתנו האנשים שסיקרו את האירוע מתחילתו.
