יש לי חבר בשם אליהו ליבמן, חברי למפלגת ‘נעם לישראל‘.
בשמחת תורה תשפ"ד נפל בנו, אליקים שלמה הי״ד, במתחם הנובה. הוא נשאר שם כשאחרים נמלטו, והוסיף לטפל בפצועים עד שעלה בלהבות אש השמימה. במהלך שלוש השנים שחלפו מאז לא שמעתי מאליהו מילה אחת של נקמה. שמעתי אדם שמחפש מה לעשות עם זה.
השבוע, בבוקר הושענא רבה, יום השנה השלישי לטבח, רקדו יהודים צדיקים במתחם הנובה עם ספר תורה. אדם שהיה דובר של יו״ר מפלגת הדמוקרטים בתקופת היותו ח״כ, לקח את הסרטון וכתב שהדתיים מבזים את חללי הנובה.
אליהו ענה לו בעצמו בדברים שפרסם, וטוב שעשה כן. אני מבקש לכתוב דווקא על הדבר שלא נאמר שם. כי המשפט הנ"ל, על ביזוי ע"י ספר תורה, לא היה עוד התבטאות ברשתות החברתיות. הוא היה קבלה – קבלה שהראתה לנו ביום אחד מה מצב החשבון.
התגובה המיידית של רבים מחבריי היתה לומר: הנה השנאה. אני חולק על זה, ולא מתוך תמימות. שנאה היא הסבר נוח. היא מגיעה עם כתובת, עם אשם, ועם תחושה טובה שאנחנו בצד הנכון. הבעיה היא שהיא לא מסבירה כלום. אדם שרואה ספר תורה בנובה וחש ביזוי אינו אדם ששונא את הספר. הוא אדם שאינו מזהה אותו כשלו.
ולזה יש היגיון פנימי מושלם. חשבו על ילד שגדל במערכת החינוך הממלכתית. הוא למד מתמטיקה ואנגלית ברצינות. הוא למד על השואה בעומק ובכבוד, וזה חשוב וזה נכון. אבל היהדות שלו היא שברים: סבתא מדליקה נרות, סדר פסח שממהרים בו אל האוכל, טקס בר-מצווה שהוא בעיקר מסיבה. את ארון הספרים של עמו הוא פגש בצורה מועטה ביותר אם בכלל.
כשאדם כזה רואה ספר תורה, הוא לא רואה את הירושה שלו. הוא רואה סמל של מחנה. הספר אינו שלו אלא של הדתיים מהמחנה האחר. ואם הספר הוא נכס של מחנה מסויים, שימוש בו באתר זיכרון שכולם שותפים לו איננו הנצחה אלא השתלטות של מיעוט.
זה לא רוע. זו בורות – ובורות אינה חטאו של מי שלא לימדו אותו. היא חטאם של מי שהיו אמורים ללמד ולהנחיל. וכאן אני צריך להגיד משהו שכנראה פחות נוח למגזר שממנו אני בא. אנחנו, הימין, כשהיינו בשלטון במחזורים ארוכים, לא התמודדנו עם הבעיה הזאת. העדפנו לבנות מוסדות לעצמנו – ישיבות, תלמודי תורה, בתי ספר, מערכות חינוך מקבילות. בנינו היטב. ובזמן שבנינו לעצמנו, הנחנו לרוב המוחלט של ילדי ישראל להסתדר לבד.
בנושא הזה אני לא משער. ניסיתי לבנות לזהות היהודית כתובת בממשלה, ויצאתי משם בידיים ריקות אך עם תובנות. הרשות לזהות לאומית-יהודית אושרה בהחלטת ממשלה במאי 23‘, עם תקציב מוצהר של 120 מיליון שקל לאותה שנה. באותה החלטה עצמה נכתב גם, במפורש, שהמערך נפרד ממשרד החינוך ואינו פוגע בסמכויותיו.
קראו את שתי השורות האלו זו ליד זו. מדינה מקימה גוף לחיזוק הזהות היהודית, ובאותה נשימה מבהירה שלגוף הזה אין השקה עם מערכת החינוך, המקום היחיד שבו מדינה פוגשת כל ילד בישראל שנים רצופות. כלומר: תוכל להרצות, לממן ולחקור. אך ללמד, לשנות ולתקן מהשורש – לא.
עזבתי בסופו של דבר את תפקיד סגן השר כשהבנתי שאין כוונה רצינית לקיים את ההסכם בעניין הזה. אני מזכיר את זה לא כדי לפתוח חשבון, אלא כדי להעיד על עובדה אחת: גם כשנושא הזהות היהודית נכנס להסכם קואליציוני של ממשלת ימין, הוא היה הראשון להישחק.
זה לא קרה כי מישהו החליט שהיהדות לא חשובה. זה קרה כי במבנה השלטוני הנוכחי אין לזהות היהודית בעל בית, ולכן היא תמיד הדבר שאפשר לדחות לישיבה הבאה. כביש שלא נסלל צועק. זהות שלא נמסרה שותקת שלושים שנה, ואז צועקת בפוסט בערב שמחת תורה.
עם סיסמאות אפשר להתווכח.
עם מערכת שעות קשה יותר.
ממצאי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, במסמך מפברואר 24‘ על תוכניות הלימודים בתחום היהדות בחינוך הממלכתי-ישראלי:
* תרבות יהודית-ישראלית ביסודי: חמש שעות שבועיות לכל היותר, פרוסות על פני ארבע שנות לימוד, מכיתה ג׳ עד ו׳.
* בחטיבת הביניים: עוד חמש שעות, על פני שלוש שנים.
* מחשבת ישראל: מקצוע הרחבה בחטיבה העליונה – זאת אומרת, למי שבוחר.
זה כל מה שמדינת הלאום של העם היהודי מקציבה כדי שילד ידע מה הוא ומאין בא.
למען הפרופורציה: פחות משעה ורבע בשבוע בממוצע, בארבע השנים שבהן מעצבים ילד.
וזה לא החלק החמור ביותר. אותו מסמך של מרכז המחקר והמידע מצביע על סתירה שקשה להאמין שהיא קיימת: הוראת הקבע מגדירה את המקצוע כמקצוע חובה, אבל הוראת הליבה הכללית אינה מחייבת אותו ביסודי, והמסמכים הארגוניים מאפשרים גמישות בפריסה ובהיקף.
וכשזה המצב, מנהל בית ספר שנושף בעורפו מחשבון אחר, שבו הוא נמדד על מתמטיקה, על אנגלית ועל אחוזי בגרות, אף אחד לא יטלפן אליו לשאול כמה מתלמידיו יודעים מה חוגגים בשמחת תורה. השעה תילקח מהמקום שבו איש לא ישאל עליה, והשאלה היא כלל לא של ערכים אלא של תמריצים.
וככל שנותר וואקום, נכנסים אחרים. מאות גופים חיצוניים, כל אחד והתפיסה שלו, מוכרים לבתי הספר תכניות העשרה לשעה ושעתיים. זה ההפך המוחלט ממסירת ירושה: ירושה הילד מקבל כי הוא המשך של מישהו. תכנית העשרה הוא מקבל כאורח.
אז מה צריך לעשות?
אני לא מאמין בטורים שמסתיימים בקריאה לחשבון נפש. חשבון נפש אינו מדיניות.
אלהו חמישה דברים שאפשר להחליט עליהם בישיבת ממשלה אחת, ולמדוד אותם כל שנה:
1. כתובת אחת עם סמכות בתוכניות הלימודים. לא מינהלה שמממנת פרוייקטים ומשפצת אתרים, אלא גוף שמשפיע על מערכת השעות עצמה. כל מבנה אחר הוא הצגת תיאטרון, ואני יודע זאת מניסיון.
2. מעמד חד-משמעי למקצוע. לסגור את הסתירה שמרכז המחקר והמידע של הכנסת חשף: חובה זה חובה, והשעות מוגנות מפני שחיקה בשעת לחץ.
3. מדד. מערכת החינוך מודדת במדויק מה שחשוב לה. מבחן ארצי במורשת, גם בלי ציון לבגרות, ישנה את ההתנהגות של כל מנהל בישראל בתוך שנה.
4. מורים. המקצוע הזה נופל היום על מי שהיתה לו שעה פנויה במערכת. מסלול הכשרה ייעודי עם תמריץ שכר יעשה כאן יותר מכל הכרזה.
5. שקיפות על תכניות החוץ. מי נכנס לכיתות, מי מממן אותו, מה הוא מלמד. לא כדי לפסול, אלא כדי שההורים ידעו. זו הייתה המשימה הראשונה שביקשתי וקיבלתי בעת הקמת הממשלה, וגם היא לא קרמה עור בגלל לחצים, חששות ופחדים.
אף אחד מהחמישה אינו כפייה דתית, ואני אומר זאת במלוא הידיעה של השקרים שמספרים אודותיי בנושא הזה. ללמד ילד מה זה ספר תורה אינו לחייב אותו לנשק אותו. זה להביא אותו למצב שבו הוא יודע מה הוא רואה, ואז מחליט מה לעשות עם זה, בחופשיות מוחלטת. ילד שלא לימדנו אינו ילד חופשי. הוא רק ילד שניטלה ממנו זכות הבחירה.
ואם מישהו חושש שאלה דרישות של מחנה אחד – אני מזמין את מי שחולק עליי בכל שאר הנושאים לכתוב בעצמו את התכנים. ברצינות. אשב איתו על זה. כי הוואקום איננו מחלוקת בינינו. הוא המקום שבו שנינו נכשלנו.
בליל הושענא רבה ביקש אליהו להפעיל תאורה במתחם הנובה, ללמוד תורה לזכר בנו. לא אישרו לו. ובבוקר שאחרי, הוא הואשם בביזוי החללים בשל החלטתו להנציח דרך לימוד תורה, דרך ריקוד עם ספר תורה בנובה כשלצידו פדויי השבי, בר קופרשטיין ואביתר דוד.
בין שני המקרים הללו נמצא כל מה שכתבתי כאן.
אני חושב לעיתים על המילה ‘חניון‘, שמופיעה בתיאור המקום. היא מדויקת מדיי. כי זו בדיוק השאלה: האם המקום ההוא יהיה חניון עם מונומנט, או מקום שבו עם יהודי עושה משהו יהודי. המקום שהפך לכזה המנציח את הכאב או לכזה המנציח גם את הכאב וגם את נצח ישראל שלא ישקר.
לא אכתוב כאן מה היה אליקים שלמה הי"ד רוצה. יש לו אבא שיודע טוב ממני. אבל אני יודע מה הוא עשה בבוקר ההוא. הוא לא שאל את הבנות שהוא ביקש להציל במה הן מאמינות ולא למי הן מצביעות. הוא ידע מי הן עבורו, ומה הערכים שעליהן גדל מחייבים אותו לעשות בשעה שכזו.
הידיעה הזו היא הדבר היקר ביותר שעם יכול להעניק לילדיו, והיא גם הדבר היחיד שאין לו במדינת ישראל בעל בית.
שלוש שנים אנחנו מדברים על חוסן לאומי. זה החוסן. והוא נמדד בשעות, במורים ובמי שחתום עליו.
אליקים שלמה ליבמן. ד‘ יקום דמך,
ותהי מהפכת החינוך זכות עצומה לזכרך.
