יש תקופות בחיים שבהן נדמה שהכול קורה בבת אחת. ואז יש את השנים האחרונות בישראל ובעולם, שבהן התחושה הזאת הפכה כמעט לשגרה. בסוף 2019 הגיעה הקורונה וסגרה את העולם. אחריה הגיעו עוד משברים, מלחמות, עליות מחירים וטלטלות שהמשיכו לשנות את שגרת החיים.
ואז הגיע 7 באוקטובר. מתקפת הטרור הקשה הפכה את אותו יום לנקודת שבר עמוקה עבור החברה הישראלית. לצד האובדן הכבד והמשפחות שנשברו, המלחמה שפרצה בעקבותיו שינתה את שגרת החיים של מיליוני ישראלים.
הקורונה לימדה אותנו להסתגל במהירות. עבודה מהבית, ביטולים, סגרים וחוסר ודאות הפכו לחלק מהחיים. כשנדמה היה שאפשר סוף סוף לחזור לשגרה, המציאות שוב השתנתה.
גם אחרי שהקורונה התרחקה, תחושת היציבות לא בהכרח חזרה. החדשות המשיכו להגיע בלי הפסקה והטלפון הפך למעין חלון פתוח לכל מה שקורה בארץ ובעולם.
לכן אולי הבעיה היא לא רק בכמות האירועים. היא גם בכך שלא תמיד קיבלנו מספיק זמן בין משבר למשבר כדי להרגיש שחזרנו לעצמנו.
למה זה מרגיש כמו תקופה אחת ארוכה?
המוח שלנו לא זוכר את כל הימים באותה צורה. תקופות שקטות נוטות להיטשטש, בעוד שאירועים חריגים תופסים הרבה יותר מקום בזיכרון. בנוסף, אנחנו חיים בתקופה שבה קשה באמת להתנתק. גם כשאנחנו בבית, החדשות נמצאות בכיס שלנו. מספיק לפתוח את הטלפון כדי לקבל תזכורת נוספת למה שקורה בחוץ.
וזה משפיע גם על הדרך שבה אנחנו מסתכלים קדימה. אולי זו הסיבה שיותר אנשים מרגישים שהם רוצים לטייל עכשיו, להיפגש עכשיו, לחגוג עכשיו ולא לחכות ל"זמן הנכון" או לקבוע מראש.
אז באמת עברנו שבע שנים רעות?
לא בדיוק. היו גם שנים של חזרה לשגרה, רגעים טובים והרבה חיים שהמשיכו להתקיים לצד הכול. אבל כשמחברים את השנים האחרונות לסיפור אחד, קל להבין מאיפה הגיעה התחושה הזאת. מאז 2020 עברנו ממשבר אחד למשנהו ובכל פעם נדרשנו להסתגל מחדש.
וגם אם באמת עוברות עלינו שבע שנים רעות, יש גם סיבה להיות אופטימים. 90% כבר מאחורינו ואולי התקופה הזאת סוף סוף מתקרבת לסופה. אחרי כל כך הרבה שינויים, אולי הגיע הזמן לשנים קצת יותר שקטות.
