יצחק צייגר, תושב שבי שומרון, נרצח בפיגוע בתחנת הדלק הסמוכה ליישוב עלי בכ' באדר א' תשפ"ד, והוא בן 57 בלבד.
הוא נולד בח' בכסלו תשכ"ז, בן שני משישה ילדים למשפחת צייגר הירושלמית. "חבריו העידו שבילקוט שלו היה הכול חוץ מחפצי לימוד", מספרת בחיוך קל אלמנתו, שלומית צייגר תיבדל לחיים ארוכים, המנציחה את זכרו בשלל פעילויות, ובהן הרצאה לזכרו וחופה מעשה ידיה, שנעשתה מטלית השבת של בעלה ומיועדת להכנסות ספר תורה ולחתונות.
"יצחק היה אדם שקיבל עליו אחריות רבה, בין היתר לעירוב ולבית הכנסת. פעם אחת פגשתי את חגי לובר והראיתי לו מגנט לזכרו של יצחק, והוא חשב מעט ואמר: מוזר לראות את יצחק בחליפה, הייתי רגיל לראות אותו רק בבגדי עבודה". ועדיין, בשביל להבין עד כמה היה מיוחד חייבים לחזור אחורה.
יהודי מוקף בהוויה רוחנית
מגיל צעיר בלט יצחק באהבתו לזולת, בהגשת סיוע ובעשייה איכותית מגוונת בידיים על מצע לב רחב. "יצחק היה פעיל בכל רמ"ח איבריו בתנועת עזרא, ורבים סיפרו שהיכרותם עימו התחילה משם", מספרת שלומית. "בתיכון הוא למד בקריית נוער בירושלים, עשה קורס מד"א והחל להתנדב בארגון. בסביבות גיל 17 העיד על עצמו שלמד תורה ברצינות רבה. הוא היה יכול להיות רב, אך לדבריו לא כיוונו ועודדו אותו מספיק להמשיך בדרך הזאת".
זה לא מנע ממנו לאמץ אורח חיים שאור תורני מרחף מעליו. "אומנם יצחק לא היה בחור ישיבה, אך היה שקוע בהווי התורני. הוא היה בבחינת בור סוד שאינו מאבד טיפה. לא שכח שום דבר שלמד. מדי יום אמר תהלים עם חברי היישוב, ובכל שבת סיים ספר תהלים שלם בעצמו נוסף על הספר הציבורי. הוא שימש תוקע, קורא מגילה ובעל קורא בכמה נוסחים, הקפיד לקיים מניינים ביום כיפור במקומות חילוניים והיה מקושר לרבנים ולצדיקים".
רק מלקרוא טעימה מרשימת הארגונים שהתנדב בהם אפשר להתעייף: מד"א, זק"א, כיבוי אש, חברה קדישא, משטרה, ידידים, וכמובן מילואים
ידי זהב
כשסיים יצחק את הישיבה התיכונית, פנה ללמוד בישיבת ההסדר שעלבים, ומשם יצא לצבא. אחרי השירות פנה לקיבוץ חפץ חיים, ועסק שם שלוש שנים בנגרות ובמכונאות רכב. זאת הייתה חגיגה. "היו לו ידי זהב, וכל מה שבחר לעשות – הצליח", שופכת שלומית אור על הדמות. "הוא אפילו היה בשלן ואופה. למד להיות קונדיטור, אבל לא עשה מזה משהו מקצועי".
במשך 32 שנים עבדו ידי הזהב של יצחק בחריצות בחברת בזק תקשורת. לצד זאת החזיק יצחק תעודות רישוי לשורה ארוכה של כלי רכב: טרקטורים, אופנועים, מנופים, משאיות בגדלים שונים, אוטובוסים, ואפילו בתעודת הסמכה לעבודה בגובה.
לצד עבודתו בבזק קשר יצחק את כישוריו ואת רישיונותיו לרוחניות. קבוצות רבות נעזרו בו כדי להגיע לקברי צדיקים, והוא זכה להיכנס גם למקומות קדושים שאינם מוכרים לקהל הרחב, כמו מקום קבורתם של אהרן ובניו, שבעים הזקנים ויהושע בן נון. "כנהג אוטובוס זכה יצחק להכניס 47 קבוצות לקבר יוסף והוביל נוסעים באופן קבוע למערת המכפלה, למשל, בתשעה באב. רק פעם אחת זכיתי להתלוות אליו. זה היה תשעה באב הכי מרומם שהיה לי בחיים, וחוויה זו נשארה בגעגוע עמוק אליו", מספרת שלומית.
החזקים אינם מצפים לתמורה
"למרות חוויות חיים לא-פשוטות שעבר, יצחק השתדל תמיד לחייך ולשמח אחרים. זה היה המנוע שהעניק לו כוח להמשיך הלאה, והוא היה אומן בדיבור". הצחוק של יצחק גויס לכל מצווה שמצא. "הוא קיים מצוות כיבוד אב ואם בצורה מדהימה. ליווה שלושה חברים עריריים, טיפל בענייניהם הרפואיים ועזר להם בקניות.
"יצחק היה מונח בנתינה ללא תמורה", מדגישה שלומית. "פעם אחת שיתפתי חבר קרוב שלו בתחושה שהסביבה שנעזרה ביצחק בחייו צריכה להיות קצת יותר בערבות הדדית לזכרו, והחבר השיב לי במשפט חזק מאוד: יצחק נתן על מנת לתת, ולא על מנת לקבל".
אפשר להבין את האווירה של היהודי שרק מלקרוא טעימה מרשימת הארגונים שהתנדב בהם אפשר להתעייף: מד"א, זק"א, כיבוי אש, חברה קדישא, משטרה, ידידים, וכמובן מילואים. למרות הנתינה הרבה מעולם לא שכח יצחק את מקור המים החיים היהודי: התורה. "בנסיעות הוא הקפיד להאזין לשיעורי תורה, ואפילו כשהלך לישון ביקש להירדם לקול לימוד שהיה שומע ברקע. בימיו האחרונים דיברנו על הוספת קדושה בעם ישראל. הבנתי שהוא רצה להוסיף לעצמו כיסוי ראש נוסף, קסקט. הוא גם תכנן להתחיל ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום, אך כנראה לא זכה להספיק".
"החבר השיב לי במשפט חזק מאוד: יצחק נתן על מנת לתת ולא על מנת לקבל"
בשקט בשקט
"יצחק פעל רבות בשקט, בצנעה ובלי שאיש ידע", אומרת שלומית. למשל, אחרי שפרצה המלחמה בשמחת תורה והוא שירת במילואים, התברר בדיעבד ששבת אחת היה אמור להיות בבית, אך נסע להתנדב במקום אחר, ולא סיפר לאיש. עוד סיפור הממחיש את הקרדיט הבלתי נחשק שהיה חלק מובנה מאישיותו: במיזם הקמת חדר תקשורת במבואות יריחו במסגרת המילואים סיים יצחק את עבודתו בדיוק לפני ביקור בכירים ביום שישי בבוקר. הוא לא נשאר כדי לקצור את התהילה מהבכירים על עבודתו, אלא פשוט השלים את המשימה וחזר הביתה. גם לאשתו הוא לא אמר מילה.
"הזוגיות עימו הייתה מדהימה ושמחה, והוא היה סבא נפלא לנכדים", מוסיפה שלומית ומספרת על התוכניות שגיבש הרבה לפני שהגיע זמנן. "כבר בסביבות ראש השנה יצחק אמר לי: שלומית, צריכים לקנות סביבונים לנכדים, והזמין שלל סביבונים מגוונים. הייתה לו ראיית הנולד יוצאת דופן, והוא תמיד חשב כמה צעדים קדימה".
יצחק נרצח בפיגוע בצומת עלי, שבדיוק שנה קודם לכן הגיע אליו כמתנדב זק"א לטפל בקורבנות פיגוע במקום.
אחרי הפטירה גילתה שלומית בטלפון שלו הודעות שהוא בירר בהן אצל שפים פרטים לגבי ארוחה בשרית משובחת. כשפנתה שלומית למספרים ושאלה לפשר העניין, הסוד התגלה. "הוא רצה להפתיע אותי ליום הולדת חמישים למרות שהיה עוד הרבה זמן עד התאריך. זה אומנם לא קרה, אבל הדהים אותי כמה הוא חשב קדימה. כזה הוא היה.
"לכתו של יצחק היא לא רק אובדן אישי כבד אלא הפסד עצום לעם ישראל כולו. הסיפורים עליו ממשיכים להשפיע, ורבים אף בחרו לעשות קורס מד"א בזכותו".
