נוסעים ישראלים שהיו על טיסת הטרור של "פליי דובאי" משחזרים בריאיונות ל"ניו יורק פוסט" את הדקות הדרמטיות שבהן השתלטו על המחבל, לאחר שתקף את הקברניט וניסה לרסק את המטוס. בעדויותיהם הם חושפים גם עימות חריג שהתפתח עם אנשי הצוות, שלדבריהם דרשו מהם להתיר את המחבל לאחר שכבר נוטרל.
"הם ביקשו מאיתנו להתיר את המחבל – לא היה לנו מושג למה", סיפר צביקה מאנס, אחד משלושת האזרחים שהשתלטו עליו. דניאל שליכטר, שישב בשורה השנייה בסמוך לתא הטייס, סיפר גם הוא: "הם אמרו לנו לשחרר את המחבל – מיד התחלנו לחשוד בהם".
מאנס היה בדרכו חזרה מחופשה משפחתית ביפן יחד עם אשתו ושלוש בנותיו, בנות 11, 7 ו-6. במהלך הטיסה החל טייס המשנה, המאם אל-המאמי, לתקוף באמצעות גרזן את הקברניט ההודי סמית מאצ'הר. הקברניט, שנפצע באורח קשה, הצליח לפתוח את דלת תא הטייס – ואז מאנס, יניב חיון ואסף רג'ואן הסתערו על המחבל והכניעו אותו.
לאחר מאבק אלים הצליחו השלושה להשכיב את המחבל כשפניו לרצפה וידיו קשורות מאחורי גבו. תחילה השתמשו באזיקונים ובהמשך בחוטי אוזניות שאסף שליכטר מהנוסעים. לדברי מאנס, בזמן שנוטרל צעק המחבל: "תהרגו אותי, תהרגו אותי".
אלא שאז, לדבריהם, התרחש אירוע שהגביר עוד יותר את החשד והמתח במטוס: כמה מאנשי הצוות דרשו מהישראלים להתיר את המחבל. "הם אמרו לנו: 'אתם לא אלוהים, אתם לא הולכים להרוג אותו'", שחזר מאנס. "לא רצינו להרוג אותו. רק רצינו שהוא לא יהרוג אותנו".
שליכטר הדגיש כי הנוסעים אף העניקו למחבל הפצוע מסכת חמצן. "רצינו שהוא יישאר בחיים כדי שיוכלו לחקור אותו", הסביר.
"עכשיו אנחנו אחראים"
הוויכוח עם אנשי הצוות לא הסתיים בכך. לפי העדויות, אנשי הצוות התעקשו כי הם האחראים על המטוס ודרשו להישאר לבדם באזור הסמוך לתא הטייס. הישראלים, שעדיין לא ידעו אם המחבל פעל לבדו, סירבו לקחת סיכון.
"אמרנו להם: עכשיו המדיניות היא שאנחנו אחראים ואתם עושים מה שאנחנו אומרים", סיפר מאנס. לדבריו, באותם רגעים "לא ידענו מה לחשוב. היינו חשדנים כלפי כל דייל".
קבוצת נוסעים ליוותה את אנשי הצוות אל השורות החמישית והשישית, הרחק מתא הטייס. "צעקנו עליהם ואמרנו להם לשבת", סיפר שליכטר.
במקביל, טייסי מילואים שהיו בחלקו האחורי של המטוס כבר נכנסו לתא הטייס וסייעו להשתלט על האירוע. הנוסעים הציבו אדם נוסף בפתח התא כדי לוודא שאיש לא יוכל להיכנס אליו.
שליכטר סיפר כי לאחר מכן אנשי הצוות החלו להבין שמדובר באירוע חריג במיוחד, וחזרו לטפל בנוסעים המבוהלים, חילקו מים ושמיכות וסייעו להם. יודגש כי אנשי הצוות לא הואשמו בשיתוף פעולה עם המחבל.
"אבא, אני לא רוצה למות"
אבל מאחורי המאבק במחבל הסתתרה מבחינת מאנס סיבה אחת בלבד: שלוש בנותיו שישבו במטוס. "כששמעתי את הבנות שלי בוכות וצועקות 'אבא, אני לא רוצה למות' – זה היה הטריגר שלי לרוץ ולהילחם", סיפר. "לא חשבתי על שום דבר. זה פשוט היה להילחם או לברוח".
לדבריו, המאבק במחבל היה אלים במיוחד. "אגרופים עפו, בעטנו בו. לא ידענו אם עדיין יש עליו סכין, לא יכולנו לראות", שחזר. "אף אחד מאיתנו לא היה לוחם או גיבור. היינו פשוט אנשים רגילים שרצו להציל את המשפחות שלהם".
שליכטר תיאר את המתרחש במילים דומות: "אלה היו קולות ששומעים רק בסרט". באותם רגעים המטוס צלל במהירות ואיבד כ-17 אלף רגל. שליכטר, בן 59, סיפר כי היה משוכנע שאלו רגעיו האחרונים.
"זו הייתה הדקה הארוכה ביותר בחיים שלי", אמר. "אני זוכר הכול. אני זוכר בבירור שחשבתי על 11 בספטמבר, ואז חשבתי על הילדים שלי, על המשפחה שלי ועל כמה נורא יהיה בשבילם לשמוע מה קרה".
"נשארתי עם המחבל עד שנחתנו"
מאנס נשאר לצד המחבל הכפות עד שהמטוס נחת בשלום בטאבוק שבסעודיה. רק לאחר הנחיתה, לדבריו, הרשה לעצמו לחזור אל משפחתו. "נשארתי עם המחבל עד שנחתנו בשלום. אחר כך חיבקתי את הבנות שלי ואמרתי להן שהכול יהיה בסדר – ושהן גיבורות".
עם דעיכת האדרנלין החלו הנוסעים לעכל את מה שעברו. חלקם סבלו מהתקפי חרדה ואחרים פרצו בבכי. לפי מאנס, נוסעים רבים סירבו בתחילה לעלות שוב על מטוס של "פליי דובאי", ורק לאחר שנאמר להם כי הטייסים נבדקו ואושרו הם הסכימו לעשות זאת.
שני המרואיינים סיפרו כי גם ימים לאחר טיסת הטרור הם מתקשים להבין כיצד הסתיים האירוע ללא אסון כבד. "סטטיסטית, נס כזה לא יכול לקרות", אמר שליכטר. "הסיכוי שכל אחד מאיתנו יהיה בדיוק במקום שבו הוא היה צריך להיות, בדיוק בשנייה שבה היה צריך להיות שם – אני אפילו לא מסוגל להבין כמה זה בלתי סביר". מאנס סיכם: "אני בהחלט מאמין שהייתה לנו השגחה מלמעלה. מישהו שם למעלה שומר עלינו".
