כשאתה גר בדימונה ועובד בתקשורת נגזר עליך לבלות שעות בכבישי ישראל.
אם מדברים בכנות, למרות שהמרחק הפיזי מן הסתם לא השתנה – התחושה היא שדימונה התרחקה לי בשנים האחרונות עוד יותר מהמרכז.
דרך קבועה שהייתה לוקחת לי שעה וחצי, לוקחת לי היום לא פחות משעתיים לכל כיוון. הפקקים כבר מזמן הפכו לבלתי נסבלים ותחבורה ציבורית היא לא באמת תחליף. אבל אני מודה שהפקקים בחג הזה, הם הכי קיצוניים שהיו לי – וגם הכי משמחים.
אלה פקקים של עם ישראל שעולה בהמוניו לירושלים ועל הפקקים האלה לא רק שאני לא מוכן להתלונן – אני אפילו מתרגש מהם עד דמעות. קדמו להם הפקקים העצומים בכניסה לירושלים סביב ימי הסליחות, וכעת זה פקקים סביב ברכת הכהנים בכותל, שירת הלוויים ושאר האירועים – פקקים של שמחה.
אם בכל השנה הפקקים האלה מתסכלים אותי, בימי חודש תשרי לראות את עם ישראל נוהר בהמוניו למקומות הקדושים לא רק שלא מתסכל אותי, ההיפך, זה מרגש אותי.
פעם סיפר לי הרב דב ביגון הכהן שנהג מונית שלקח אותו לתפילה בכותל התלונן על העומס. הרב ביגון שאל אותו מאיפה הוריו והוא ענה שהם במקור מתימן, אז שאל הרב ביגון את נהג המונית: "תגיד, כמה סבא שלך, שחלם לעלות לארץ ולא זכה, היה מוכן לשלם כדי לעמוד בפקק בירושלים?!". הנהג חייך, והמסר הועבר.
אז אם גם אתם תקועים בעומסים המטורפים של חוה"מ, שימו שיר טוב, תהנו מהנופים המדהימים ותודו על הזכות שנפלה בחלקכם, זכות שהדורות הקודמים רק יכלו לחלום עליה. וביננו, זה לא שיש לכם משהו טוב יותר לעשות בפקק – אז לפחות תסתכלו על חצי הכוס המלאה שלו. חג שמח.
