קמפיין "ההתרעה המוקדמת" נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו עוד ויכוח פוליטי, ואפילו לא עוד דרישה לגיטימית לבירור כשלי 7 באוקטובר. זהו ניסיון מודע לייצר גזירת דין ציבורית, להפוך אדם לנרדף ולהטביע בו ובכל מי שתומך בו את אות הקלון החמור ביותר שאפשר להצמיד לאזרח ישראלי: בגידה במולדת.
צריך לומר זאת באופן חד, מוגדר ומוצהר: לכל מי שנשא בתפקיד לאומי או ביטחוני ערב 7 באוקטובר יש חלק באחריות למחדל החמור ביותר בתולדות המדינה. הדרג המדיני, ראש הממשלה, שרי הממשלה, צמרת צה"ל, אמ"ן, השב"כ, המוסד ומערכות נוספות: כולם חייבים בבדיקה עמוקה, רצינית, בלתי תלויה ונטולת משוא פנים. לאיש אסור לחמוק משאלות קשות, ומדינה חפצת חיים אינה יכולה להסתפק בתחקירים פנימיים, בהדלפות מגמתיות או בחלוקת אשמה לפי מחנה פוליטי.
סקר חדשות 14: למי הציבור מאמין – לנתניהו או לתקשורת?
אבל בדיוק משום שהאסון גדול כל כך, אסור לתת לפוליטיקה מכוערת וזדונית להפוך לחומר בעירה של תעמולה בגידה והתרת דם. המרחק בין אחריות לבין בגידה הוא המרחק שבין בירור אמת לבין עלילת דם פוליטית. המרחק בין דרישה לחשבון נפש לבין חריצת דין הוא המרחק שבין דמוקרטיה לבין רדיפה. וזה בדיוק מה שמתרחש כעת.
הטענה שלפיה ראש הממשלה קיבל לכאורה מידע ממנהיגים ערביים על מתקפה צפויה של חמאס, ומכאן משתמע שידע, הבין, התעלם והפקיר – אינה מוצגת לציבור כשאלה שיש לחקור. היא מוגשת ככתב אישום סגור. לא "האם הגיע מידע?", לא "מה היה תוכנו?", לא "למי הוא הועבר?", לא "כיצד נבחן מול הערכות המודיעין של ישראל?", ולא "איזו החלטה התקבלה בעקבותיו?" במקום כל אלה, מייצרים מסקנה אחת, דרמטית ורעילה: ראש הממשלה ידע – ולכן בגד.
נתניהו נגד הפרסום על ההתרעה המצרית: "שקר – תוגש תביעת דיבה"
זוהי גזירת דין ללא נכונות להכיר בכך שבזמן אמת מתקבלות התרעות רבות, סותרות ולעיתים עמומות. אם אכן הגיע מידע מגורמים אזוריים, מי קבע שהוא היה מדויק? מי קבע שהוא כלל תאריך, היקף, יעדים או תוכנית פעולה? ומעל הכול: למי אמור ראש ממשלה להקשיב כשהוא נדרש להכריע? לראש המוסד, לרמטכ"ל, לראש השב"כ, לראש אמ"ן ולמערכת הביטחון כולה – או למקורות חיצוניים, שגם להם יש אינטרסים, מגבלות מידע וחשבון אסטרטגי משלהם? ואם מנהיגים ערביים ידעו (ודיברו), כיצד ייתכן שמערכת הביטחון ישנה על האף?
הנקודה אינה פטור מאחריות. הנקודה היא התנגדות לשקר הפוליטי שלפיו כל מי שאינו מקבל את כתב האישום המוכן מראש הוא שותף לטיוח. מי שאומר "בדקו הכול" מוצג מיד כמי שמפחד מן האמת. מי שמבקש ראיות מוצקות מוצג כמי שמגן על מחדל. מי שטוען שיש אחריות מערכתית ולא רק אישית מוצג כמי שמנסה "למרוח". וכך, באיטיות אך בעקביות, השיח הציבורי מפסיק לעסוק במדיניות, בביטחון, בכשלים ובתיקון – והופך למבחן נאמנות.
זו אינה ביקורת. זו פוליטיקת החרמה. המטרה אינה רק להפיל ראש ממשלה. המטרה היא להפוך אותו לדמות שמחוץ לגדר האנושית והלאומית: אדם שלא טעה אלא בגד. לא נכשל אלא הפקיר. לא ראוי להחלפה בקלפי אלא ראוי לסילוק מן החברה. ברגע שזהו המסר, כל מי שתומך בו, או אפילו רק מסרב להצטרף למקהלת ההרשעה, מסומן כמי שנדבק באותה בגידה. לא עוד אזרח בעל עמדה פוליטית אחרת, אלא חשוד מוסרי. לא עוד מחנה פוליטי לגיטימי, אלא ציבור שיש לחנך, לבזות ולהרחיק.
זו אחת התוצאות ההרסניות ביותר של הקמפיין: הוא אינו מכוון רק כלפי נתניהו. הוא מכוון נגד מיליוני ישראלים. נגד בוחרי ימין, נגד מסורתיים, נגד חרדים, נגד אנשי פריפריה, נגד ליכודניקים ותיקים, נגד מי שזוכרים את הישגי הממשלה גם לצד כשליה, ונגד כל מי שמעז לחשוב שהסיפור מורכב יותר מכותרת אחת. המסר אליהם הוא: אם אתם עדיין תומכים בו, אתם לא רק טועים – אתם שותפים לבגידה במולדת.
זו הסתה מסוכנת. לא משום שהיא מעליבה, אלא משום שהיא מפרקת את האפשרות לחיות יחד. במדינה שנאבקת על ביטחונה, על לכידותה ועל אמון הציבור במוסדותיה, אסור להפוך מחצית מהעם לאויב פנימי. אסור להשתמש באסון של משפחות שכולות, בחטופים, בלוחמים ובמפונים כדי לבנות מנגנון של הטלת אשמה קולקטיבית. מי שעושה זאת אינו מגן על הדמוקרטיה – הוא מרעיל אותה.
קמפיין "ההתרעה המוקדמת" מצטרף לרצף ארוך של ניסיונות להפוך את הפוליטיקה הישראלית לזירת דה-לגיטימציה מוחלטת. בעבר ראינו שיח של סרבנות, איומים בהשבתת שירות, הפגנות שהלכו והתרחקו מגבולות המחאה הלגיטימית, וניסיונות להציג את ישראל כמדינה שאיבדה את זכותה להתקיים כפי שהיא. כעת השיטה משתכללת: פחות קריאות ישירות, יותר "תחקירים", פחות שלטים, יותר הדלפות, פחות סיסמאות, יותר סיפור אחד שמוחדר שוב ושוב – עד שהוא נחרת בתודעה כאמת שאסור לערער עליה.
והתזמון אינו מקרי. ככל שהבחירות מתקרבות, נדרשת מסגרת רגשית חזקה שתסדר את הציבור בשורות. לא די לומר שנתניהו נכשל – הרי כישלון יכול להיבחן, להתווכח עליו, ולחלק את האחריות בגינו. לכן צריך לומר שהוא בגד. בגידה אינה נושא לדיון. בגידה היא גזר דין. בגידה היא תווית שנועדה לנעול את השאלה הפוליטית עוד לפני שהאזרח נכנס לקלפי.
אזרחים רבים עדיין לא החליטו למי יצביעו. הם אינם עיוורים לכשלים, אינם אדישים לאסון ואינם פטורים מזעם. אבל הם גם מזהים היטב כאשר מנסים להחליף אמת בקמפיין, אחריות בהסתה ודיון ציבורי בהכתמה קולקטיבית. ככל שהמכונה הזו תתאמץ יותר לצייר ציבור שלם כנגוע בבגידה, כך היא תזכיר לרבים מדוע אסור למסור לה את המפתחות.
כי מי שמבקש להפוך מחנה שלם לבלתי לגיטימי, אינו מחזק את ישראל.
הוא מחליש אותה מבפנים.
