תגלית ארכיאולוגית יוצאת דופן בטורקיה מחזירה את החוקרים כ-3,200 שנה לאחור, אל ימיו של אחד הפרעונים המפורסמים בהיסטוריה – ואל תקופה שמעוררת עניין רב סביב סיפור יציאת מצרים: "אם אדם אחד יברח מארץ מצרים, או שניים או שלושה, ויבואו אל מלך ארץ חתי – מלך חתי יתפוס אותם ויגרום להשבתם אל רעמסס, השליט הגדול של מצרים".
חוקרים פענחו לאחרונה שבר של לוח חרס קדום שנחשף במתחם המלכותי בויוקאלאה, וקבעו כי מדובר בחלק מעותק של "הסכם קדש" – הסכם השלום ההיסטורי שנחתם במאה ה-13 לפני הספירה בין מלך מצרים, פרעה רעמסס השני, לבין מלך האימפריה החתית, חתושילי השלישי. החלק שהשתמר עוסק בסוגיה אנושית מפתיעה: מה עושים עם אנשים שבורחים ממדינה אחת ומבקשים מקלט במדינה השכנה. עם זאת, בדיקת הכתוב מבהירה מיד כי אין בו כל אזכור לעם ישראל, לעברים או למשה רבנו.
הממצא המיוחד התגלה בחתושה, שהייתה בירת האימפריה החתית – אימפריה חזקה ששלטה בעבר באזור טורקיה וסוריה של ימינו. הלוח עצמו נמצא כבר במהלך עונות החפירה הקודמות, אך נדרשה לחוקרים כשנה של עבודה מאומצת כדי לקרוא את סימני כתב היתדות שעל גבי החרס ולהשוות אותם למסמכים מוכרים. בסיום הבדיקות התברר כי מדובר בעותק שנכתב בשפה האכדית – ששימשה אז כשפה הרשמית של עולם הדיפלומטיה, כאשר רק צד אחד של השבר השתמר לאורך השנים.
השורות ששרדו מתאימות לסעיפים 12 עד 20 בחוזה המקורי. לפי הודעת משרד התרבות והתיירות הטורקי, הטקסט מפרט הסכמות בין שתי המעצמות להחזרת אנשים שנמלטו מארץ מצרים אל אדמת החתים, וכן של אנשים שברחו בכיוון ההפוך. פרט מעניין ויוצא דופן במיוחד במסמך קובע כי יש להגן על רכושם של אותם נמלטים, ואף אוסר במפורש להרוס את בתיהם. הדבר ממחיש כי כבר בעת העתיקה, הסכמי שלום לא עסקו רק בהפסקת אש ובגבולות צבאיים בין מלכים, אלא הסדירו גם זכויות וכללים לגבי בני אדם פשוטים שחצו את הגבול.
השילוב בין שלטונו של רעמסס השני לבין טקסט שמדבר על "אנשים שברחו ממצרים" מצית באופן טבעי את הדמיון, בעיקר בשל התיאור התנ"כי על בני ישראל שבנו עבור פרעה את ערי המסכנות "פיתום ואת רעמסס". למרות הקישור המפתה, החוקרים מדגישים כי אין שום הוכחה לכך שהנמלטים המוזכרים בלוח הם בני ישראל. מדובר בסעיפי הסגרה כלליים בין שתי אימפריות יריבות, שחתמו על שלום לאחר קרב קדש המפורסם שנערך ביניהן על השליטה באזור סוריה.
בנוסף, שאלת מועד יציאת מצרים נותרה חידה פתוחה במחקר. האזכור הקדום ביותר של השם "ישראל" במקורות מצריים מופיע על גבי "מצבת מרנפתח" – כתובת שהשאיר בנו ויורשו של רעמסס השני, ומתארת קבוצה בשם "ישראל" שכבר ישבה בארץ כנען. מחקר שפורסם בכתב העת המדעי Tel Aviv הציע למקם את הכתובת הזו סביב שנת 1220 לפני הספירה – בטרם יציאת מצרים, כאשר האירוע התנכ"י קרה לפי המסורת בשנת 1313.
