נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם היה נאום אחר. לא עוד נאום דיפלומטי מנומס, לא עוד ניסיון למצוא חן בעיני העולם, אלא נאום מלא בגאווה יהודית צרופה.
הפעם כמעט לא היו גימיקים. לא ציורים של פצצה, לא שקפים, לא ברקוד על החליפה ולא קריצה לקהל. היה שם רק אמת. (וביפר ומכשיר ווייפיי של אלון מאסק). נתניהו עלה לבמה ולא דיבר בשפה של העולם והכללים הדיפלומטיים המקובלים, הוא עלה כדי לקרוע את המסכות מעל פניהם של הצבועים, מנהיגי המערב, אלה שמטיפים לנו על מוסר בזמן שהם מפקירים את הערכים שלהם עצמם.
המתקפה על ממדאני – והעקיצה לאיראנים: הנאום המלא של נתניהו
כשהוא דיבר על מקרון ועל ממדאני ועל אחרים כמותם, הוא לא דיבר רק על פוליטיקאים, הוא דיבר על תופעה שלמה של התחסדות מערבית. מנהיגים שמגנים את ישראל בזמן שהרחובות שלהם בוערים, בזמן שהאנטישמיות משתוללת אצלם בבית. נתניהו אמר להם את האמת בפנים, בלי פילטרים.
והנקודה המשמעותית ביותר בנאום הייתה השפה. נתניהו הקפיד לומר פעם אחר פעם יהודה ושומרון, ולא הגדה המערבית. הוא סירב להשתמש במינוח שהעולם המציא כדי למחוק את הקשר שלנו לארץ. יהודה ושומרון זו לא התנצלות, זו עובדה היסטורית, זו זכות אבות. בעצם הבחירה במילים האלה הוא החזיר את הדיון למקורות, לשורשים, למי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן.
זה היה נאום לוחמני מאוד, לא מתנצל, לא מתחנף. נאום שאומר: אנחנו כאן כדי להילחם על חיינו, ואנחנו לא מתביישים בזה. הוא לא ניסה להסביר שאנחנו מוסריים, הוא הראה שאנחנו צודקים.
ולכן זה לא היה רק נאום שייצג את מדינת ישראל. זה היה נאום שייצג את העולם המערבי כולו, את כל מי שעדיין מאמין בערכים של חירות מול ברבריות, ואת העולם היהודי כולו. את היהודים באמריקה, באירופה ובאוסטרליה שחווים בחודשים האחרונים גל אנטישמיות שלא נראה כמותו עשרות שנים. הם הסתכלו על הבמה באו"ם וראו סוף סוף מנהיג שלא מרכין ראש, שלא מתנצל על קיומו.
מבקריו של נתניהו ודאי יגידו על הנאום הזה שהוא מבטיח דם ואש ותימרות עשן, שהוא אומר שלנצח נחיה על חרבנו. אבל מה לעשות, זאת האמת. מי שחושב שאפשר לחיות כאן על חרב של הסכמי שלום מדומיינים עם מי שרוצה להשמיד אותך, פשוט לא יודע איפה הוא חי.
