סוגיית פסילת מועמדים ורשימות מהתמודדות לכנסת חוזרת בכל מערכת בחירות, אך ההיסטוריה מלמדת כי ההחלטה הסופית כמעט תמיד מתקבלת בבית המשפט העליון, ולא בוועדת הבחירות המרכזית.
המקרה הראשון שהותיר חותם היה ב-1988, כאשר ועדת הבחירות פסלה את הרשימה המתקדמת לשלום. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ואישר לה להתמודד. מאז נקבע העיקרון כי יש לפרש את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת בצורה מצמצמת ומרוסנת.
בשנת 2003 נרשם אחד הדיונים הסוערים ביותר. ועדת הבחירות פסלה את רשימת בל"ד ואת המועמדים אחמד טיבי ועזמי בשארה. בג"ץ ברוב של שבעה שופטים מול ארבעה הפך את ההחלטה והחזיר את כולם למרוץ. הנימוק המרכזי היה כי הראיות לא עמדו ברף הגבוה הנדרש לפסילה.
התרחיש חזר על עצמו ב-2009. הוועדה פסלה ברוב גדול את שתי הרשימות הערביות, רע"ם-תע"ל ובל"ד. בית המשפט העליון ברוב של שמונה מול אחד ביטל את הפסילות וקבע כי יש לאפשר לציבור לבחור.
בבחירות 2015 התמונה הייתה מאוזנת יותר מבחינה פוליטית. הוועדה פסלה את חנין זועבי מהרשימה המשותפת משמאל ואת ברוך מרזל ממפלגת יחד מימין. בג"ץ החליט להחזיר את שניהם, מתוך תפיסה כי פסילה היא צעד קיצוני השמור למקרים חריגים ביותר.
במערכת הבחירות לכנסת ה-21 ב-2019 פסלה הוועדה את רשימת רע"ם-בל"ד ואת חבר הכנסת עופר כסיף. גם במקרה זה בג"ץ הפך את ההחלטה והתיר לשניהם להתמודד. באותה מערכת נרשם גם תקדים הפוך, כאשר מיכאל בן ארי מעוצמה יהודית אושר בוועדה, אך נפסל על ידי בג"ץ, הפסילה הראשונה מסוגה ביוזמת בית המשפט.
ב-2020 נפסלה חברת הכנסת היבא יזבק מבל"ד בוועדה ברוב של 27 תומכים מול 7 מתנגדים. בג"ץ החזיר אותה ברוב דחוק של חמישה מול ארבעה. שנה לאחר מכן, ב-2021, נפסלה אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה, ובג"ץ החזיר אותה ברוב של שמונה מול אחד.
הנתונים ההיסטוריים מראים מגמה ברורה. ועדת הבחירות, המורכבת מנציגי מפלגות, נוטה לפסול, בהתאם לחוק הברור. זאת בעוד שבית המשפט העליון, בפרשנות רחבה שלא נשענת על שום חוק ברור, נוטה להחזיר את המועמדים מהמפלגות הערביות.
