שרה פקחה את עיניה במיטת בית החולים אחרי שבועות רבים שבהם הייתה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ. כשהטשטוש והערפל התפזרו, הבחינה בשני אנשים מביטים בה כשמעיניהם זולגות דמעות. הם חיכו לשמוע את קולה, לקבל ממנה מבט של זיהוי או חיוך קטן של רווחה, אבל ההבעה שלה נותרה קפואה ומבולבלת. "לא ידעתי מי אלה האנשים שעומדים מולי, לא זכרתי שיש לי הורים, ולא ידעתי אפילו מה זה מזלג או כפית. הייתי צריכה להכיר אותם מחדש מאפס, ממש כמו תינוקת שנולדה באותו יום", היא משחזרת בריאיון ל-C14.
הדרך של שרה אל אותו רגע בטיפול נמרץ הייתה רצופה ייסורים ותלאות. ההתמודדות הנפשית שלה החלה כבר בגיל 11, בעקבות פגיעות מיניות מתמשכות שחוותה בילדותה. בעקבות כך היא אובחנה עם פוסט-טראומה מורכבת והפרעת אישיות גבולית.
היום, כארבע שנים לאחר שהתעוררה בטיפול נמרץ, שרה בת ה-19 עדיין משוחחת איתנו ממיטת בית החולים. לצד מסע השיקום שלה, היא משתפת בחייה אלפי צעירים ברשתות החברתיות ומבקשת לתת כוח למי שמתמודדים עם קשיים משלהם. "אני רוצה להראות שלא תמיד התוכניות שלנו עובדות כמו שרצינו, ושהנה, אפשר גם לצאת מהמקום הכי חשוך".
"אני והפסיכולוגית שלי סיכמנו על שקר אחד"
אז מה בדיוק גרם לך להיות משותקת?
"הייתי במצב קשה מאוד וקפצתי בפנימייה שבה למדתי מ-16 מטר ממדרגות חירום שהיו פתוחות. לקחו אותי במסוק להדסה עין כרם, עברתי ניתוחי חירום והייתי מורדמת ומונשמת כמה שבועות בקומה. כשקמתי לא זכרתי כלום, אבל עמוד השדרה שלי נשבר, חוט השדרה נקרע וחמש חוליות התפוצצו. עד לפני חצי שנה לא כולם ידעו שזה הסיפור האמיתי. אני והפסיכולוגית שלי סיכמנו על שקר אחד שהוא תאונת דריסה, כי לא היה לי האומץ".
מה הרופאים אמרו למשפחה כשהתעוררת?
"הרופאים שהצילו אותי אמרו להורים שלי שלעולם יותר לא אוכל להרגיש חצי גוף ואהיה משותקת מהחזה ומטה. אני כמובן לא האמנתי. עד סוף השיקום הראשון שלי בבית לוינשטיין לא האמנתי. אמרתי: 'אוקיי, הוא אומר משהו, אבל זה לא אומר כלום, אני אעשה שיקום, ילמדו אותי ללכת מחדש והכל יהיה בסדר'. ככה האמנתי, אבל זה לא היה ככה".
מהרגע שבו ההבנה על מצבה החלה לחלחל, המסע בבית החולים לוינשטיין הפך מאתגר מיום ליום. שרה עברה במקום שתי תקופות אשפוז ממושכות – שנה וכמה חודשים במחלקת ילדים, ועוד שמונה חודשים במחלקת עמוד שדרה. הימים הראשונים היו קשים במיוחד, המציאות החדשה הכתה בה בעוצמה, כשנאלצה ללמוד מחדש אפילו את הפעולות הבסיסיות ביותר. "זה היה קשוח", היא נזכרת. "פתאום מלמדים אותך דברים שתינוקות לומדים. באיזשהו שלב אמרתי לצוות 'מה אתם רוצים ממני?'. ניסיתי לעמוד בעצמי וראיתי שאני פשוט נופלת".
מה עזר לך לא לוותר?
"בכל יום מחדש, בפיזיותרפיה, בריפוי בעיסוק, אצל קלינאית תקשורת, ועוד ניתוח ועוד פרוצדורה, ראיתי כמה אני יכולה באמת לעבור את זה עוד יום ועוד יום. גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שנמצאים בתוכי. חוץ מזה, הייתי שרה ברמקול בלובי לכל המטופלים, כותבת ומציירת, כי דרך האומנות הכל יוצא לי. ושם גם הכרתי את החברה הכי טובה שלי, שהייתה איתי בחדר ונהייתה לי לנפש תאומה".
איך הפכתן ל"נפשות תאומות"?
"הכרנו בשיקום, במחלקת עמוד שדרה. הייתה בחדר שלי. בהתחלה זה היה כזה 'שלום', ואז התחלנו להציל אחת את השנייה מהמקומות הכי קשים, הכי חשוכים. היא לא מצליחה לעשות משהו, ואני באה ומחזקת אותה, אני לא מצליחה לעבור למיטה לבד, היא אומרת לי שאני יכולה ושאיני צריכה את הצוות… דברים כאלה פשוטים, שנוצרה חברות מדהימה. עד היום אנחנו בקשר, היא באה לבקר אותי כל פעם, אני באה לבקר אותה".
כשהיא מנסה יום-יום להניע את הרגל או להצליח לקום מהכיסא, ניצב בפניה קושי גדול נוסף, החשש ממה שתגיד החברה. במשך ארבע שנים הסתירה את האמת וסיפרה שנפצעה בתאונת דרכים, עד שברגע אחד של אומץ החליטה לשתף את הסיפור האמיתי, מול אלפים ברשתות החברתיות.
איך נראה היום-יום שלך?
אמא שלי מטפלת בי. היא מלבישה אותי, היא מקלחת אותי… קשה להיות תלויה באמא שלי בגיל 19, 18, 17, 16. קשה, אבל עומדים לקבל את זה. אני מנסה לא להיות תלויה רק בדברים שאני כן יכולה – הביאו לי אופניים חשמליים כאלה שמתחברים לכיסא, וכשלא הייתי בבית חולים הייתי נוסעת ברכבות. ביום-יום אני בעיקרון אוהבת לשיר ולצייר".
"בני ובנות נוער כותבים לי שהם גם מתמודדי נפש"
מה גרם לך לפני חצי שנה לאזור אומץ ולחשוף את האמת ברשתות החברתיות?
"פתאום מלא בני ובנות נוער כותבים לי שהם גם מתמודדי נפש ושמסרטון אחד הצלתי אותם. וואלה הרגשתי שיש לי ייעוד כאן. יש לי עוד חיים, יש לי בשביל מה להמשיך גם אם זה להיות מרותקת לכיסא גלגלים. אני רוצה להראות שלא תמיד התוכניות שלנו עובדות כמו שרצינו – ושזאת הוכחה שאפשר לצאת מהמקום הכי חשוך".
הווידוי האמיץ שלה התקבל בחיבוק גדול. הגולשים פתחו את הלב – ואף הגיעו לבקר אותה בבית החולים. "מדובר בחבר'ה צעירים בגיל שלי. הם אומרים לי שהם עוקבים הרבה זמן, שאני נותנת להם כוחות, ומשתפים אותי גם בחיים שלהם. מצד אחד זה מרגש, ומצד שני זה קשה כי יש לי חרדה חברתית, אז קצת מפחיד, אבל זה ממש מרגש שאנשים שלא מכירים אותי באים לבקר אותי".
"אני מרגישה כאילו אני בת 70"
אם היית יכולה לחזור בזמן ולדבר עם שרה הילדה בת ה-11, מה היית אומרת לה היום?
"הייתי אומרת לה פשוט לא לוותר. לא משנה מה קרה, לא משנה מה עברת, לא משנה מי פגע בך, פשוט לבקש את העזרה. היום אני יותר מחבקת אותה, ויותר מחבקת את עצמי. עברתי דברים בחיים שלא כל בן אדם רגיל עובר. אני מרגישה כאילו עברתי חיים שלמים, כאילו אני בת 70 עכשיו – אבל אני כאן".
מה המסר שלך?
"אני כאן היום, ארבע שנים אחרי, ובוחרת בחיים, גם כשהם מורכבים ומלאים בדרמה. אני מאמינה באמונה שלמה שכל מה שבורא עולם העביר אותי מאז הילדות היה משהו שהייתי צריכה לעבור, ושכל ניסיון שהוא מביא לנו, אפשר לעבור. אז גם אם אתם בתקופה הכי חשוכה שלכם, תדעו משהו אחד שאתם יכולים לעבור אותו כי כשהייתם למעלה הסכמתם לזה".
