בין אם הדיווחים על כך שגדי איזנקוט התחייב בפני ראשי רשויות בדואיות כי יכניס את רע"מ לממשלה הבאה נכונים ובין אם מדובר בספין, המתמטיקה הפוליטית פה מאוד פשוטה ואינה משאירה מקום לדמיון: לגוש השמאל-מרכז אין שום יכולת להרכיב ממשלה בלי הסיעות הערביות.
איזנקוט, שמנסה למתג את עצמו כדמות ממלכתית, ביטחונית ומאחדת, מבין היטב את המספרים. גם אם יביא 15 מנדטים וגם אם יביא 20, הוא לא יכול לעקוף את הבלוק של הימין ללא תמיכה מבחוץ או מבפנים של רע"מ, חד"ש-תע"ל ובל"ד. זו אינה פרשנות, זו אריתמטיקה של הכנסת.
האזינו: ראש המועצה טוען – כך התחייב איזנקוט לצרף את רע״מ
ההתחייבות הנטענת לראשי הרשויות הבדואיות, אם אכן נאמרה, היא רק הודאה בקול רם במה שכולם יודעים בשקט. בשמאל לא אוהבים לדבר על זה בקמפיין בחירות, כי זה מבריח מצביעי מרכז, אבל ביום שאחרי הבחירות – אין דרך אחרת. כל ממשלה שתקום בהובלת גנץ, לפיד ואייזנקוט תהיה תלויה באופן מוחלט במנסור עבאס וחבריו.
וזה בדיוק הסיפור. הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו האם הוא מוכן לממשלה שבה רע"מ, מפלגה ששורשיה בתנועה האסלאמית, היא לשון המאזניים בכל החלטה ביטחונית, בכל תקציב ובכל מינוי. הניסיון של ממשלת בנט-לפיד כבר לימד אותנו מה המחיר: קיפאון בהריסת בנייה בלתי חוקית בנגב, הזרמת תקציבי עתק ללא פיקוח, וסחטנות פוליטית בכל משבר קואליציוני.
איזנקוט אולי מנסה להצטייר כימין-מרכז ממלכתי, אבל ברגע האמת הוא יחזור בדיוק לאותה נוסחה. אין לו נוסחה אחרת. לכן הדיון הוא לא האם הוא התחייב או לא התחייב – הדיון הוא האם הבוחר הישראלי מבין שהצבעה לאייזנקוט היא למעשה הצבעה לממשלה שנשענת על רע"מ.
