בסדרת "שבעת ימי הבריאה" ניגש יוסי ביטון לסיפור בראשית בשבע יצירות נפרדות, שכל אחת מהן מתייחסת ליום אחר. זו אינה המחשה מילולית של הפסוקים. ביטון עובד באמצעות אור, צבע, שכבות, מרקם ותנועה, ומנסה לבנות לכל יום תחושה משלו.
כשמציבים את שבע היצירות זו לצד זו, מתגלה גם מה שמחבר ביניהן. כחולים עמוקים, לבנים, אפורים ונגיעות זהב חוזרים לאורך הסדרה; פעם הם סוערים ומתפרצים, פעם שקופים ושקטים. הרצף כולו נע מהתהוות ותנועה אל תחושה של השלמה ומנוחה.
סדרת "שבעת ימי הבריאה" – שבע יצירות, מהלך אחד
היום הראשון: "יהי אור"
הסדרה נפתחת ברגע הראשוני ביותר: הופעת האור וההבדלה בינו לבין החושך.
במקום לתאר מקור אור מוכר, היצירה נשענת על המתח שבין אזורים כהים לבהירים ועל תחושה של פריצה מתוך אי־ודאות. האור אינו רק פרט בתוך הציור; הוא הכוח שמארגן אותו. כך נוצר פתיח שמבקש מן הצופה לא "לזהות" סצנה, אלא להיכנס אל רגע של התחלה.
היום השני: בין מים לשמים
ביום השני עוברת הבריאה אל ההבדלה בין המים שמעל לרקיע ובין המים שמתחתיו.
השפה המופשטת מתאימה כאן במיוחד: שכבות כחולות ובהירות, מעברים רכים ותנועה זורמת מאפשרים למים ולשמים להישאר כמעט ללא גבול חד. התחושה היא של מרחב שעדיין מתגבש — עולם שכבר החל לקבל סדר, אך עדיין אינו מוכר לנו.
היום השלישי: אדמה וצמיחה
היום השלישי מביא עמו את היבשה, את הצומח ואת תחילתה של תחושת הקרקע.
ביצירה המוקדשת ליום הזה נכנסים אל השפה הצבעונית גם גוונים חמים ומרקמים ארציים יותר. ביטון אינו מצייר שדה או עץ באופן תיאורי; הוא משאיר את הצמיחה כרמז, כחומר שמבקש לפרוץ מתוך השכבות. המעבר מן המים אל האדמה מורגש יותר משהוא מסופר.
היום הרביעי: המאורות
ביום הרביעי מופיעים המאורות — השמש, הירח והכוכבים — והאור מקבל תפקיד חדש.
כאן הזהב, החוזר במקומות שונים לאורך הסדרה, נעשה דומיננטי יותר. נקודות אור ומוקדים זוהרים בתוך כחולים ואפורים יוצרים תחושה של עומק ומרחק. זו אינה מפת שמים; זו פרשנות ציורית לרעיון של אור שמקבל סדר, זמן ומחזוריות.
היום החמישי: החיים מתחילים לנוע
עם בריאת יצורי המים והעוף נכנסת אל הסדרה תנועה מסוג אחר — תנועה של חיים.
בתוך שכבות הצבע אפשר למצוא צורות שמזכירות כנפיים, גלים או יצורים, אך הן אינן מוגדרות עד הסוף. הציור אינו ממהר למסור לצופה תשובה. הוא דורש התבוננות, ורק אז מתחילים הדימויים לעלות מתוך החומר.
היום השישי: האדם בתוך הבריאה
היום השישי מביא אל העולם את בעלי החיים ואת האדם, והוא נקודת מפנה במהלך כולו.
גם כאן הבחירה היא לא להפוך את הדמות האנושית לאיור מרכזי ומפורש. האדם נוכח כחלק מן העולם שנברא לפניו, לא כמנותק ממנו. דווקא האיפוק הזה מחדד את היחס שבין האדם לבין הבריאה הגדולה שבתוכה הוא מופיע.
היום השביעי: מנוחה
אחרי שישה ימים של הבדלה, תנועה, צמיחה והתהוות מגיע היום השביעי.
היצירה האחרונה מבקשת להאט. התנועה רגועה יותר, והאור אינו מתפרץ כפי שהתפרץ בתחילת הדרך. המנוחה אינה מוצגת כריק או כהיעדר, אלא כמצב בעל נוכחות משלו — רגע שבו העולם כבר קיים, והשלמות נמצאת דווקא בעצירה.
כשהשבע הופך לאחד
אפשר להתבונן בכל אחת מן היצירות בפני עצמה, אבל הסדרה מקבלת ממד אחר כשהיא מוצגת בשלמותה. רק אז רואים כיצד הצבע עובר מיום ליום, איך מוקדי האור משתנים, כיצד הזהב שב וחוזר בתפקידים שונים, ואיך התנועה הולכת ומתמתנת לקראת הסיום.
במובן הזה, "שבעת ימי הבריאה" היא לא רק קבוצה של שבעה ציורים. היא יצירה אחת שנבנתה בשבעה פרקים.
יוסי ביטון מזוהה לאורך שנות יצירתו עם ירושלים, הכותל, דמויות יהודיות, תפילה ואמונה — נושאים שיש להם דימויים מוכרים שאפשר להתחיל מהם. בסדרה הזאת נקודת המוצא שונה: אין תצלום שאפשר לחזור אליו ואין מראה היסטורי שאפשר לשחזר.
וזה גם לב העניין. איך מציירים את האור הראשון לפני שיש שמש? איך נותנים תחושה להבדלה בין מים לשמים? ואיך מציירים מנוחה?
ביטון אינו מציע תשובה מוחלטת. הוא משאיר מקום לצופה, לזיכרון שלו מן הפסוקים ולדמיון שלו. מי שמגיע אל הסדרה מתוך סיפור בראשית יכול לחפש בכל יצירה את היום ואת הרעיון שמאחוריו; מי שמגיע אליה קודם כול כאמנות, פוגש מסע של צבע, חומר, אור ותנועה.
"שבעת ימי הבריאה" לוקחת סיפור עתיק ומוכר, אבל אינה מנסה לספר אותו מחדש במילים. היא מעבירה אותו אל שפה אחרת — שפה שבה הצבע נושא את הסיפור.
ולפעמים, דווקא במקום שבו המילים נעצרות, מתחילה האמנות.
את סדרת "שבעת ימי הבריאה" ויצירות נוספות של יוסי ביטון ניתן לראות באתר האמן ובגלריה.
