השחקן והמנחה יהודה לוי הודה היום (חמישי) בפוסט כנה על חרם שעבר לפני עשרות שנים – חוויה שהותירה בו סימנים עד עצם היום הזה: "אני עדיין סוחב איתי חרם שעברתי כילד. לא חשבתי שאכתוב את המשפט הזה". בקרוסלה ארוכה ששיתף בחשבון האינסטגרם שלו, חשף באומץ: "החרם נגמר לפני כמעט 40 שנה. הילד שעבר אותו עדיין חי בתוכי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לדבריו, מאז לידת בתו הראשונה, נאיה, מחשבות רבות עוברות בראשו: "אני מסתכל על החיוך שלה וחושב על היום שבו היא תצא לעולם. המחשבה שמישהו יכול לגרום לחיוך הזה להיעלם, לגרום לה לחשוב שהיא פחות יפה, מעניינת, ראויה או פשוט לא שייכת – מחרידה אותי. אולי כי אני מכיר את המקום הזה".
הילדות בדרום אפריקה
לוי שיתף על ילדותו הרחק מישראל: "גדלתי חלק מהילדות שלי בדרום אפריקה. הייתי ילד שהרגיש קצת זר בעולם. אף פעם לא מלך הכיתה. תמיד קצת מסתכל מהצד, מנסה להבין איך משתלבים. בכיתה ו' סוף סוף הייתה לי חבורה". השחקן נזכר בחוויה המטלטלת שעבר ביום הולדתו: "ילדים מהכיתה עמדו מולי ואמרו שהם לא רוצים להיות חברים שלי".
עוד הוסיף: "אני זוכר אותם, את המקום. אבל בעיקר זוכר את הגוף שלי כאילו משהו בי התנתק. אחר כך החרם המשיך, צחקו עליי, התרחקו ממני ואני שמרתי על פאסון. כאילו לא אכפת לי – אבל הכול נכנס פנימה". לדבריו, כשהתמודד עם החוסר בחברים, מצא מפלט דווקא בעולם הקולנוע: "התחלתי לראות המון סרטים. למדתי להיות זיקית, לקרוא חדר, להבין מה אנשים רוצים ממני – ולהשתנות בהתאם".
שנים לאחר מכן, לדבריו, היכולת שפיתח הפכה למקצוע: "נהייתי שחקן". לוי שיתף כי בהמשך הצליח לבנות את עצמו מחדש: "פתאום הייתי יותר מקובל. היו לי שני חברים קרובים והרגשתי שסוף סוף משהו הסתדר. ואז אימא שלי התקשרה ואמרה לי להגיע מיד הביתה. כשהגעתי חצי מהבית כבר היה ארוז".
בלי לומר שלום
עקב משבר כלכלי קשה, המשפחה נאלצה לעזוב את דרום אפריקה במהירות: "אסור היה לי לספר אפילו לחברים שאני עוזב. השארתי להם מכתב פרידה ועזבתי בלי להגיד שלום". השחקן הודה כי במשך שנים ניסה להבין כיצד ההתמודדות השפיעה עליו: "כ"כ רציתי שיאהבו אותי, אבל גם כשאנשים באמת רצו – לא נתתי להם להתקרב. היום אני מכיר המון אנשים. חברי אמת יש לי על יד אחת".
בהמשך ציין כי הצלקות מלוות אותו עד עצם היום הזה, גם לאחר עשרות שנים: "הפצע הזה? הלוואי שיכולתי לכתוב לכם שהוא נעלם. הוא לא. אבל היום אני מבין שצמחו ממנו דברים: רגישות, רעב להצליח וצורך ליצור. אולי חלקם הביאו אותי עד הלום. לפעמים נשאר בך קוץ – ולפעמים הוא גם מניע אותך. אני לא רוצה לספר את הסיפור כאילו תמיד הייתי בצד הנכון. אני באמת מצטער. לפעמים ילד פצוע לומד לפצוע לפני שיפצעו אותו".
בסיום, לקראת ערב ראש השנה שיחול מחר, ניצל לוי את ההזדמנות כדי לבקש סליחה: "אם אתם קוראים והייתם פעם קרובים אליי, ופתאום לא הבנתם לאן נעלמתי – אני רוצה לבקש סליחה. לפעמים התרחקתי כי הייתם חשובים לי יותר ממה שיכולתי להכיל. אולי כבר שכחתם, אני לא. אני רוצה לפתוח את השנה החדשה קצת אחרת. פחות לברוח, פחות להסתתר ויותר לתת לאנשים הטובים להישאר".
