מערכת הבחירות עוד לא החלה באמת, אבל באולפנים כבר מחלקים מנדטים, מקימים ממשלות ומכתירים את מחליפו התורן של בנימין נתניהו. פעם זה בנט, פעם גנץ, פעם איזנקוט, השם מתחלף, המשאלה נשארת אותה משאלה: רק לא ביבי.
אלא שיש בעיה אחת עם התסריט הזה: הציבור הישראלי אינו חי בתוך אולפן טלוויזיה.
סקר חדשות 14: כמה מניב איחוד הנדל-זליכה – והאם וינטר עובר?
סקר הוא צילום רגעי, לא תוצאת אמת. הוא בודק מצב רוח, כעס והתלבטות, אבל מתקשה למדוד את הרגע שבו הבוחר עומד מאחורי הפרגוד ושואל את עצמו את השאלה האמיתית: בידי מי אני מוכן להפקיד את המדינה?
המספרים בסקרים מתהפכים – והשקר שניסו למכור לציבור נחשף
במהלך הקדנציה בוחרים יכולים לכעוס על הליכוד, להתאכזב מהקואליציה ואפילו להצהיר שיעברו למפלגה אחרת. אבל כאשר הבחירות מתקרבות והמאבק הופך להכרעה בין גושים, רובם חוזרים הביתה, ואם לא לליכוד, אז למפלגה אחרת במחנה הלאומי.
לכן צריך להפסיק להתרגש מכל מנדט שעובר השבוע מבנט לאיזנקוט, ובשבוע הבא מאיזנקוט לליברמן. בתוך הגוש יכולה להיות תנועה גדולה, אבל בין הגושים התנועה מצומצמת בהרבה. הבוחר הישראלי אולי מתלבט בין מפלגות, אך בדרך כלל אינו מחליף את זהותו האידאולוגית בגלל כותרת או משבר חולף.
"מסוכן לגוש הימין": האזהרה של שלמה פילבר לקראת הבחירות
זה בדיוק הנתון שהערוצים המתנגדים לנתניהו מעדיפים להצניע. הם מציגים כל ירידה זמנית של הליכוד כהתפרקות הימין וכל עלייה של מועמד תורן כהוכחה לכך ש"תם עידן נתניהו". שמענו את התחזית הזאת שוב ושוב, ובכל פעם נתניהו נשאר האיש שסביבו מסתובבת המערכת הפוליטית כולה.
גם בארצות הברית למדנו שאפשר לנצח בסקרים ולהפסיד את המציאות. התמיכה בדונלד טראמפ הוערכה בחסר במדינות מפתח, משום שלא כל מצביע מוכן או מעוניין להצהיר לסוקר כיצד יצביע. ביום הבחירות, כשנגמר הרעש ומתחילה ההכרעה, מתגלים גם הקולות השקטים.
כך עשוי לקרות גם בישראל. יש ציבור ימני גדול שאינו משתתף מדי ערב בפאנלים, אינו מצייץ ללא הפסקה ואינו מתרגש מהכותרת היומית. הוא יכול לבקר את הממשלה, לדרוש תיקונים ולכעוס על נבחריו, אבל ברגע האמת הוא זוכר היטב מה עומד על הפרק.
הוא מבין שמפלגות המרכז הן במקרים רבים תחנת מעבר בדרך לממשלת שמאל. הוא יודע שהבטחות "לא ימין ולא שמאל" מתפוגגות ברגע שמתחיל המשא ומתן הקואליציוני. והוא זוכר מי עמד מול הלחצים המדיניים, הביטחוניים והבינלאומיים, ומי קיבל גיבוי מלא מאותם אולפנים שמנסים כעת להנדס את תודעתו.
אין פירוש הדבר שהימין יכול לנוח. להפך: עליו לעבוד, להתאחד, להוציא את אנשיו לקלפיות ולהימנע משריפת קולות מתחת לאחוז החסימה. הבחירות בישראל אינן מוכרעות רק לפי מצב הרוח, אלא גם לפי אחוזי הצבעה, חיבורים נכונים ומשמעת מחנאית.
אבל מי שממהר להספיד את נתניהו ואת המחנה הלאומי על סמך סקר כזה או אחר עלול להתעורר שוב לבוקר שהוא כבר מכיר. להערכתי, המפה הפנימית עוד תשתנה, מפלגות יעלו ויירדו ושמות חדשים יוצגו כתקווה הגדולה של השמאל והתקשורת. אבל בחלוקה האמיתית, בין ימין לשמאל, בין המחנה הלאומי למחנה "רק לא ביבי", התמונה תהיה דומה הרבה יותר לבחירות הקודמות מכפי שמנסים לשכנע אותנו כיום.
באולפנים כבר החליפו את נתניהו פעמים רבות. בקלפי, הציבור הישראלי עדיין מסרב לשתף פעולה. והפעם, בדיוק כמו בעבר, המילה האחרונה לא תהיה של הסוקרים, אלה של מצביעי הימין.
